מהי גישתו של הפילוסוף עמנואל לוינס לנושא האמפתיה? שוחחתי על כך עם מורי הרב דניאל אפשטיין. חלק מהרעיונות מבוססים על דבריו.

לוינס לא עוסק באמפתיה אלא בציווי. הציווי של הפנים. זהו ציווי אתי ולא ציווי פיזי ולכן ניתן להתעלם ממנו. אך בין אם התעלמת ובין אם לאו, הציווי קיים. הפנים של הזולת מצוות עלייך "לא תרצח". לא תרצח,  במשמעות אל תתעלם מקיומי, אל תפגע בי, כאשר יש כל מיני סוגי פגיעה  והרצח הפיזי הוא הפגיעה החמורה מכל.

מדוע לוינס משתמש בשפה של ציווי ולא בשפה של אמפתיה? להערכתי, אחת הסיבות היא כיוון שהאמפתיה פחות מחייבת מציווי. היום אדם חש אמפתיה לזולתו ומחר אולי לא יחוש. האם המחויבות שלו לאחר פגה מכיוון שאינו חש אמפתיה?

יתר על כן, לוינס אינו פסיכולוג הוא פנומנולוג. הוא חוקר לא מה שמתעורר באדם אלא מה שבא אליו מבחוץ ומעורר אותו. הוא בוחן תופעות. התופעות, לעיתים קרובות, באות אלייך, גם אם לא כיוונת את מבטך אליהם. ילד בוכה ברחוב. אתה ניגש אליו. פניו של הילד מצוות עלייך. האם בחרת לפגוש את הילד? כמובן שלא. לעיתים קרובות זו טרדה עבורך. ייתכן ואתה בדרכך לעבודה, ממהר אולי לפגישה חשובה ולמרות זאת אתה מנסה לסייע לילד הנתון במצוקה. זהו הציווי האתי.

האתיקה, על פי לוינס, תמיד באה מהאחר.

אמפתיה, לעומת זאת, היא רגש. היא קשורה לאישיותו של הפרט. יש אדם הניחן באישיות יותר אמפתית ויש אדם הניחן באישיות יותר קרה. האמפתיה היא סובייקטיבית בעוד הציווי הוא מוחלט. אין שום קשר בין הציווי המוחלט לבין מידת האמפתיה בה ניחנת.

בגישתו של לוינס השאלה האם האדם הוא טוב מנעוריו או רע מנעוריו היא שאלה פחות רלבנטית. לגישתו, האדם נולד בקשר. האדם מצוי בחיבור עם זולתו מעת לידתו. בלידתו  הוריו דאגו לו. הקשר והאחריות לאחר טבועים בו מיום היוולדו. אך הקשר לזולת נשכח ממנו עם התפתחות התודעה ואיתה הצורך לשרוד בעולם. על מנת לשרוד האדם מפתח אגו ומנגנוני הגנה. הוא מתחרה עם בני אדם אחרים על מקומו בעולם. הוא עסוק בעצמו ובקידום האינטרסים שלו. אלה תכונות חשובות. אדם שלא ישכיל להגן על עצמו, לא ישרוד ולא יוכל גם לסייע לאחר. אבל מפעם לפעם האגו וחומות ההגנה שנבנו סביבו נבקעות. האחר מטלטל את עולמו. על מנת שזה יתרחש צריכים להתקיים שני תנאים:

תנאי ראשון הוא ראית האחר והבחנה בקיומו. ראיה זו מכונה על ידי לוינס אופטיקה רוחנית.

תנאי שני הוא עצמת הזעזוע בעקבות המפגש עם האחר. למשל, אדם מחזיק שלט ברחוב. ניתן לעקוף אותו ולהתעלם ממנו וממצוקתו. לחילופין, אם אותו אדם יצית את עצמו או יקפוץ מחלון ביתו קשה יהיה יותר להתעלם.

לוינס אינו מטיף לאדם להיות טוב. הוא אינו מטיף לאמפתיה או לחמלה. הוא מבקש מהאדם להתבונן. קיים סבל בעולם, קיימת מצוקה בעולמנו, תתבונן בה. הוא מלמד אותנו כיצד להתבונן באחר? להבחין במסתורין ובאינסופיות הטמונים בזולת. וכן, להבחין בפגיעות המשותפת של כל בני האדם.

היה והבחנת בפניו של האחר, במסתורין ובפגיעות שלהם, אין באפשרותך לפגוע בו.

וכעת,  לרצח הנורא בשבעה באוקטובר. האויב החמאסי המונע על ידי אידאולוגיה מוסלמית פנדמנטליסטית בוודאי שאינו רואה את הפנים שלנו. אנחנו חסרי פנים אנושיות. אנחנו אויב שיש להשמיד.

חלק גדול מהציבור הישראלי אף הוא אינו יכול לראות את הפנים של הקרבנות החפים מפשע בצד השני משתי סיבות עיקריות: הטלוויזיה הישראלית נמנעת מלהציג את התמונות המזעזעות של הרג נשים וילדים בצד השני. בנוסף, אחרי מעשי הזוועה שעשה החמאס רוב הציבור מזהה את כל התושבים בעזה עם מבצעי הפשע ונמנע אף הוא מלראות את הפנים של היחיד.

האתיקה לגישתו של לוינס, היא תהליך. הטוב והרוע אינם מושגים סטטיים הם מושגים דינמיים שמתהווים.  השאלה אינה האם האדם הוא רע או טוב, אלא כיצד מתהווה הרוע וכיצד מתהוה הטוב. התהוות זאת קשורה לאופן ראיית האחר.