מתוך השיר "רקמה אנושית אחת" של חוה אלברשטיין (מילים ולחן מוטי המר):

אם נדע להשקיט את זעמנו
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה
כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה…

על מה נדבר היום?

• על מנת ליישם את רעיון מסך הבערות בשיח, עליי לדמיין את עצמי בנעליהם של חבריי לשיח. ככל הנראה ארצה שכללי השיח יתנו מקום למשתתפים שקולם פחות בא לידי ביטוי (אם רצונם בכך). 
• יש לנהל את הדיון לפי סדר הצבעה, ולאפשר מספיק זמן דיבור.
• כלל בסיסי הוא שלכל אחד תהיה זכות לדבר, לא נמנע מאף אחד את הזכות הזאת.
• עוד כלל בסיסי הוא חופש דעה, כלומר שניתן יהיה לשתף גם בדעות שאינן פופולריות.
• אפשר לחשוב על דעות מאד מסוימות שאותן כן נרצה להגביל. למשל – דעה שפוסלת אחרים, או שיח אלים.
• שאלה – איך מגדירים אלימות או רמת אלימות?
• יש להגביל זמן דיבור, על ידי פעמון / סטופר, ולא באופן שרירותי לפי הרגשת מנחה הדיון.
• על המשתתפים לשים לב לזמן שהם מדברים וגם לאופן, ולקחת אחריות על עצמם.
• אין מילים גסות, רק אנשים גסים.
• האם יש להתחשב במומחיות?

הרצאה של אלדד על "צדק כהוגנות"

נדון בתורת ״הצדק כהוגנות״ של
ג׳ון רולס, המבקשת להסביר כיצד אפשר לקיים חברה צודקת
בין בני אדם המחזיקים באמונות, בערכים ובתפיסות חיים שונות. רולס אינו דורש הסכמה
על הדרך הנכונה לחיות, אלא הסכמה על עקרונות הוגנים שיאפשרו לכולם לחיות יחד
כאזרחים חופשיים ושווים. חברה צודקת צריכה לאפשר לכל אדם לקדם את תפיסת החיים
הטובים שלו, תוך כיבוד זכותם השווה של האחרים לעשות זאת.

נקודת המוצא

נקודת המוצא של רולס היא שהחברה היא מערכת מתמשכת של שיתוף פעולה. מוסדותיה, ובהם מערכת המשפט, החינוך, המיסוי והקניין, מעצבים את ההזדמנויות ואת סיכויי החיים של כל אדם. לכן שאלת הצדק נוגעת בראש ובראשונה לאופן שבו מוסדות אלה בנויים — למה שרולס מכנה ״המבנה הבסיסי של החברה״. גם כאשר עסקאות מסוימות נעשות מרצון, המסגרת החברתית שבתוכה הן מתקיימות עלולה להיות בלתי הוגנת. לפיכך, אין די בבחינת העסקה הבודדת; יש לבחון גם את כללי המשחק ואת השפעתם המצטברת.

מסך הבערות

כדי לברר מהם כללים הוגנים, רולס מציע ניסוי מחשבתי: באילו עקרונות היינו בוחרים אילו לא ידענו איזה מקום נתפוס בחברה? במצב זה, המכונה ״המצב המקורי״, אנו בוחרים את העקרונות מאחורי ״מסך הבערות״: איננו יודעים אם נהיה עשירים או עניים, בני רוב או מיעוט, מה יהיו כישרונותינו, ומה יהיו אמונותינו ותפיסות חיינו. עם זאת, אנו מכירים עובדות כלליות על החברה, הכלכלה וההתנהגות האנושית. מסך הבערות נועד למנוע מאיתנו לעצב את הכללים לטובת מצבנו האישי, ולחייב אותנו להביא בחשבון כל עמדה שאנו עשויים להימצא בה.

רולס טוען שבתנאים אלה נבחר בשני עקרונות צדק. העיקרון הראשון מבטיח לכל אדם מערכת הולמת ושווה של חירויות בסיסיות, ובהן חופש המחשבה והמצפון, חופש ההתאגדות, חירות אישית וזכויות פוליטיות. חירויותיו של כל אדם צריכות להתיישב עם חירויות דומות לכל האחרים.

העיקרון השני עוסק באי־שוויון חברתי וכלכלי וכולל שתי דרישות: ראשית, משרות ותפקידים יהיו פתוחים בפני כולם בתנאים של שוויון הזדמנויות הוגן. שנית, אי־השוויון יוסדר כך שייטיב ככל האפשר עם הקבוצה שמצבה הגרוע ביותר, בהשוואה להסדרים מוסדיים אפשריים אחרים. דרישה זו מכונה ״עקרון ההפרש״, ולעיתים ״עקרון הפער״.

סדר קדימויות

בין העקרונות יש סדר קדימות ברור: החירויות הבסיסיות קודמות לעיקרון השני, ובתוכו שוויון ההזדמנויות ההוגן קודם לעקרון ההפרש. לכן אי אפשר להצדיק פגיעה בחירויות הבסיסיות או בשוויון ההזדמנויות רק בטענה שהיא תגדיל את העושר הכולל, ואף לא בטענה שהיא תשפר את מצבם הכלכלי של החלשים ביותר.

שוויון הזדמנויות הוגן

שוויון הזדמנויות הוגן פירושו יותר מפתיחת משרות ומוסדות לימוד בפני כולם מבחינה חוקית. ילד שגדל במשפחה עשירה ונהנה מחינוך מעולה, משיעורים פרטיים ומסביבה תומכת אינו מתחיל מאותה נקודה כמו ילד שגדל בעוני. גם אם שניהם רשאים להירשם לאוניברסיטה, סיכוייהם להגיע אליה אינם בהכרח דומים. משום כך נדרשים מוסדות שיצמצמו את השפעת הרקע המשפחתי על סיכויי ההצלחה, בין היתר באמצעות חינוך ובריאות נגישים ואיכותיים. השאיפה היא שאנשים בעלי כישרונות ומוטיבציה דומים ייהנו מסיכויים דומים, בלי שמעמד משפחתם יכריע את עתידם.

רולס מדגיש שגם המשפחה שאליה נולדנו וגם כישרונותינו הטבעיים הם תוצאה של נסיבות שלא בחרנו. אין בכך ביטול של חשיבות המאמץ, אך גם היכולת להתאמץ ולהתמיד מושפעת מן החינוך ומהסביבה. מכאן הערעור על הטענה שכל יתרון כלכלי משקף הישג אישי בלבד, ועל כן מקנה זכות מוסרית בלתי מסויגת לכל פירותיו. הדרישה היא לעצב את החברה כך שגם מי שהתמזל מזלם פחות ייהנו מפירות שיתוף הפעולה.

רולס אינו דורש שוויון מוחלט בהכנסות. אפשר להצדיק פערי שכר, למשל כאשר הם יוצרים תמריצים להכשרה, לעבודה ולחדשנות, ובכך משפרים ככל האפשר את מצבם של החלשים ביותר. אולם צמיחה או התעשרות של בעלי ההכנסות הגבוהות אינן מספיקות כשלעצמן. יש להשוות בין הסדרים אפשריים ולשאול באיזה מהם מצבה של הקבוצה החלשה ביותר הוא הטוב ביותר. הדרישה נוגעת לעיצוב מערכת החינוך, המיסוי, הקניין ושוק העבודה מלכתחילה, ולא רק להעברת כספים לעניים בדיעבד.

ביקורות

הביקורת הראשונה נוגעת לבחירה בתנאי אי־ודאות: מדוע להניח שאנשים מאחורי מסך הבערות יעניקו משקל מכריע להגנה על המצב הגרוע ביותר? ייתכן שיעדיפו חברה הממקסמת את הרווחה הממוצעת, תוך הבטחת רמת מינימום ראויה לכולם. ביקורת זו שואלת אם הזהירות שמייחס רולס לצדדים במצב המקורי היא אכן הבחירה הרציונלית המתבקשת.

ביקורת נוספת נוגעת לאחריות אישית. האם תורתו מבחינה במידה מספקת בין קושי הנובע מנסיבות חיים שלא נבחרו לבין קושי הנובע מבחירותיו של האדם? למשל, כיצד יש להתייחס למי שנהנה מהזדמנויות הוגנות אך העדיף פנאי על עבודה, וכעת מצבו הכלכלי קשה? השאלה היא כיצד לשלב הגנה על החלשים עם הכרה באחריותו של אדם לבחירותיו. אצל רולס, מוקד הדיון הוא צדקת המבנה החברתי וסיכויי החיים שהוא מעניק, יותר מאשר בחינה פרטנית של מידת הזכאות המוסרית של כל אדם לסיוע.

לבסוף עלתה השאלה כיצד הסכם היפותטי, שמעולם לא נחתם, יכול להצדיק חובות ממשיות. תשובתו של רולס היא שהמצב המקורי אינו חוזה היסטורי המחייב אותנו מכוח הסכמתנו בפועל. זהו מכשיר של הצדקה מוסרית: דרך לבחון אם אפשר להצדיק את כללי היסוד של החברה בפני אזרחים חופשיים ושווים, בלי להסתמך על יתרונות מקריים של כוח, מעמד או מזל.

********************************************************************************

מתוך השיר "לו הייתי רוטשילד" מתוך "כנר על הגג":

הו אלי, החי והקיים.

העוזר דלים ומושיעם.

מה היה ניגרע כבר בעולם

לו הייתי קצת עשיר?!…

על מה נדבר היום?

נדבר היום על צדק חלוקתי – כיצד נכון לחלק את הדברים שאנחנו מוקירים – כמו הכנסות, משאבים, עושר, זכויות וחובות, סמכויות, הזדמנויות, משרות.

השאלה של צדק חלוקתי עומדת בבסיס הפילוסופיה הכלכלית, ונתחיל בפילוסופיה התועלתנית שקדמה לה.

אבל רגע לפני… כמה מילות מחאה על השוויון הכפוי שדיברנו עליו במפגש הקודם:

בשיר The Trees של להקת Rush, עצי המייפל ביער מוחים על כך שעצי האלון גבוהים ולוקחים להם את כל אור השמש. השיר מזהיר מפני ההשלכות של כפיית שוויון מוחלט. בשיר הזה זה בא לידי ביטוי בכך שבסוף עצי המייפל אכן השיגו שוויון מוחלט – כריתה של כל העצים במידה שווה. הטענה היא שהמצב היחיד שבו מתקיים שוויון מוחלט הוא "אין לי ואין לך".

The Trees / Rush

There is unrest in the forest
Trouble with the trees
For the maples want more sunlight
And the oaks ignore their pleas

The trouble with the maples
(And they're quite convinced they're right)
They say the oaks are just too lofty
And they grab up all the light

But the oaks can't help their feelings
If they like the way they're made
And they wonder why the maples
Can't be happy in their shade

There is trouble in the forest
And the creatures all have fled
As the maples scream, "Oppression"
And the oaks just shake their heads

So the maples formed a union
And demanded equal rights
They say, "The oaks are just too greedy
We will make them give us light"

Now there's no more oak oppression
For they passed a noble law
And the trees are all kept equal
By hatchet, axe, and saw

[1] הגישה התועלתנית  / ג'רמי בנתהם (1748 – 1832)

הגישה התועלתנית או הפילוסופיה התועלתנית דוגלת בעקרון האושר המרבי.

כלומר, יש לשפוט כל פעולה על פי התרומה שלה לסיכום התועלות (או האושר) של כלל הפרטים בחברה.

גישה זו מבוססת על מנגנון הנאה (או עונג) הישרדותי, על פיו אדם מבקש לקרב אליו דברים שגורמים לו הנאה כיוון שרוב הסיכויים שזה יתרום להישרדותו, וירחיק מעצמו דברים שגורמים לו כאב או סבל כי רוב הסיכויים שזה יפגע בהישרדותו. גישה זו הפכה את עקרון ההנאה למדיד, במונחים של תועלות. הנאה היא תועלת חיובית וסבל או כאב זו תועלת שלילית. ההנחה היא שאנשים יודעים לדרג את התועלות שלהם מדברים שונים, וניתן כך להשוות תועלות ולסכם תועלות – ועל ידי כך לקבל את החלטות הנכונות והצודקות לחברה.

[2] ביקורת על הגישה התועלתנית

זכויות הפרט – הדאגה לשביעות הרצון הכוללת, יכולה לבוא על חשבון הפרט, עד כדי רמיסת היחיד. חישוב תועלתני קר מנוגד לאנושיות בסיסית.

אי אפשר לסכם תועלות – תועלת היא דבר סובייקטיבי של הפרט. אין משמעות לתועלת חברתית (חברה היא אוסף של פרטים), ואין משמעות להשוואה או לסיכום של תועלות הפרטים.

ולמרות הביקורת הזאת, אנחנו נתקלים בכל מיני מצבים במציאות שאין לנו ברירה אלא להגיע להכרעה, בגישה התועלתנית.  דוגמאות: מנגנון "הרוב קובע", סל תרופות, ועוד.  

[3] דילמות מוסריות כדוגמה:
דילמת הקרונית

קרונית דוהרת אל עבר חמישה אנשים. האם תמשכו את הידית כדי להסיט את הקרונית למסילה צדדית בה יש אדם אחד? 

לפי הגישה התועלתנית, התשובה ברורה:  הצלת 5 אנשים עדיפה מהצלתו של אדם אחד.

רוב האנשים שמציגים בפניהם את הדילמה הזאת, יסכימו עם הגישה התועלתנית. ואולם –

1) מי שם אותנו לחרוץ גורלות? מי קבע שניתן לכמת נפשות?

2) הסטת הקרונית זו פעולה אקטיבית של גרימת מוות, באי הסטת הקרונית, גרימת המוות היא באי עשייה. האם יש הבדל?

דילמת הגשר

דילמת הגשר מציגה בעיה דומה. אתם עומדים על גשר שמתחתיו דוהרת קרונית אל עבר חמישה אנשים.

על הגשר עומד אדם גדול ממדים עד מאד. אם תדחפו אותו, גופו יעצור את הקרונית ועל ידי כך תוכלו להציל את 5 האנשים. האם תדחפו את האדם הגדול אל מותו? 

כשמציגים את הדילמה בדרך הזו, פחות אנשים נוטים לבחור בהצלת 5 אנשים אל מול אדם אחד, אף על פי שבשורה התחתונה התוצאה זהה לדילמת הקרונית. מדוע? כיוון שבדילמת הגשר הקירבה לאדם על הגשר, והצורך לדחוף אותו בידיים שלכם – הופכת את הפעולה לפחות מכנית ויותר רגשית. מי שם אותי להרוג אדם אחד בשביל להציל אחרים?

[4] התיאוריה הכלכלית

התיאוריה הכלכלית אימצה את הגישה התועלתנית, בשני הבדלים:

• ההבדל הראשון – צמצום עקרון ההנאה לתועלת מסל מצרכים בלבד, על מנת להתמקד בהיבטים כלכליים נטו. ומכאן מנוסחת המטרה של הפרט – מקסימיזציה של תועלת מסל מצרכים. או כפי שאני נוהגת לקרוא לזה: מקסימום כסף למקסימום שופינג.
• ההבדל השני – תועלת היא דבר סובייקטיבי, ולכן לא ניתן להשוות או לסכם תועלות, ולכן גם אין משמעות לאושר המרבי.

ואם כך, מהי הדרך הנכונה או הצודקת לחלק את המשאבים בחברה?

בתיאוריה הכלכלית אנו מדברים על שתי מטרות:

(1) יעילות פרטו – כשאנחנו שואלים כיצד לחלק את המשאבים הקיימים בינינו, העיקרון הראשון הוא יעילות, כלומר, שלא יהיה בזבוז של משאבים: לא לזרוק משאבים לפח, לייצר באופן יעיל, לחלק את גורמי היצור בין היצרנים באופן יעיל, וגם לחלק את התוצרת באופן יעיל בין הצרכנים לפי ההעדפות שלהם.

למה הכוונה יעילות פרטו? הקצאת משאבים מוגדרת יעילה פרטו, אם לא ניתן למצוא הקצאה אחרת שבה מצבם של כלל הפרטים יהיה טוב יותר (או לכל הפחות לא ישתנה).

(2) צמיחה כלכלית – מלבד חלוקה יעילה של המשאבים הקיימים, מדוע שלא ננסה להגדיל את סך כל העוגה (התוצר)? ולכן מטרה נוספת היא להגדיל באופן יזום את סך המקורות במשק (כלומר, צמיחה כלכלית), על מנת שנוכל לשפר את מצבם של כלל הפרטים

[5] שוק תחרותי

את שתי המטרות הללו, גם ברמת הפרט וגם ברמת החברה – ניתן להשיג באמצעות שוק תחרותי.

למה הכוונה שוק תחרותי? שוק שבו יחסי הכוחות שווים פחות או יותר (אין מונופולים, כל השחקנים קטנים ביחס לשוק), והתערבות השלטון בכלכלה היא מינימלית (בעיקר שמירה על זכויות הקניין).

הטענה היא שככל שהשווקים יהיו יותר תחרותיים, כך כל פרט יוכל לפעול באופן חופשי להשגת התועלת המרבית בשביל עצמו, והדבר יקרב אותנו למטרה החברתית של ניצול יעיל של המשאבים ואולי אף לצמיחה כלכלית.

הציור הבא ממחיש את הרעיונות הכלכליים שדיברנו עליהם. הציור מתאר את הגבול העליון של התועלות, תחת מגבלה של משאבים במשק. הגבול העליון של התועלות הוא אוסף של כל הקצאות המשאבים היעילות. כלומר, חלוקות שונות של המשאבים בין הפרטים אשר לא ניתן מהן להגדיל את התועלות של כלל הפרטים גם יחד. מדוע לא ניתן? בגלל מגבלת המשאבים. כן אפשר להיות מתחת לגבול העליון אם אנחנו מייצרים לא ביעילות, או זורקים לפח משאבים, או לא מחלקים את המשאבים בינינו באופן יעיל.

וכמובן – השאיפה היא גם להזיז את הגבול העליון כלפי מעלה, כלומר להגדיל את כמות המשאבים שיש במשק.

נסכם – על פי התיאוריה הכלכלית המסורתית, צדק חלוקתי פירושו שווקים תחרותיים ככל האפשר.

********************************************************************************

צדק סוציאליסטי: בין שוויון, חירות ודמוקרטיה

מתוך השיר של ג'ון לנון Imagine:

 – "Imagine all the people sharing all the world"האם זה אפשרי?

1. המתח בין שוויון לתמריצים כלכליים

אחת השאלות המרכזיות בצדק חלוקתי היא האם שוויון ויעילות כלכלית עומדים בסתירה זה לזה. רמה מסוימת של אי שוויון עשויה להיות נחוצה כדי לעודד עבודה, יזמות, חדשנות ונטילת סיכונים. אולם לא כל פער בהכנסות משקף מאמץ או תרומה. פערים עשויים לנבוע גם מירושה, ממזל ומהזדמנויות בלתי שוות.
השאלה אינה אם יש לבטל את כל הפערים, אלא איזו רמה של אי שוויון נחוצה לתפקוד הכלכלה, ומתי הפערים הופכים למכשול בפני קיומה של חברה צודקת.

2. הנזקים הכלכליים והחברתיים של אי שוויון
אי שוויון חריף עלול לפגוע הן ביעילות הכלכלית והן בלכידות החברתית. הוא מצמצם את הניידות הבין דורית, עלול לתרום לפשיעה ולאלימות, להגביר תחושות קיפוח ולהעצים תסיסה חברתית. נוסף על כך, הוא עלול להגביל את אפשרויות הטיפול הרפואי של אנשים ממעמד חברתי כלכלי נמוך, ובכך גם להגביר את הסיכון להתפשטות מחלות בקרב כלל האוכלוסייה.
מכאן שצמצום אי העקביות והשוויון עשוי, בתנאים מסוימים, לתרום גם לצמיחה כלכלית וליציבות חברתית. ולכן, מעבר לשיקול המוסרי, שבגללו חלקנו מעדיפים לחיות בחברה שאין בה פערי הכנסות גדולים, לצמצום אי השוויון עשויה להיות גם תועלת כלכלית למעמדות המבוססים.

3. מהו שוויון ומהי חירות
יש להבחין בין שלושה מושגים של שוויון: שוויון זכויות, שוויון הזדמנויות ושוויון בתוצאות. חברה יכולה להעניק לכל אזרחיה זכויות זהות, אך עדיין להתאפיין בפערים גדולים ביכולתם לממש אותן.
גם לחירות שתי פרשנויות מרכזיות. האחת מדגישה היעדר כפייה והתערבות, ואילו השנייה מדגישה את התנאים הממשיים הנחוצים לאדם כדי לבחור כיצד לחיות.
אדם רשאי מבחינה משפטית ללמוד באוניברסיטה, אך אם אין בידיו אמצעים למימון לימודיו, חירותו מוגבלת. מכאן ההבחנה בין חירות פורמלית לחירות ממשית.

4. חופש ההתקשרות ופערי הכוח
נניח שעובד מסכים לעבוד בשכר נמוך משום שאין לו חסכונות או אפשרויות תעסוקה אחרות. מבחינה משפטית הוא חתם על חוזה מרצונו החופשי, אך האם העסקה צודקת?
התפיסה הליברטריאנית מדגישה את חשיבות ההסכמה החופשית ואת זכויות הקניין. התפיסה הסוציאליסטית מבקשת לבחון גם את יחסי הכוח שבמסגרתם מתקבלת ההסכמה.
כאשר מעסיק יכול להמתין חודשים עד שימצא עובד, בעוד העובד חייב למצוא פרנסה באופן מיידי, חופש הבחירה של השניים אינו זהה. השאלה היא מתי פערי הכוח הופכים את ההסכמה החופשית לפורמלית בלבד.

5. הכלכלה כמאמץ חברתי וחלוקת פירות הייצור
הייצור הכלכלי הוא תוצאה של מאמץ חברתי משותף. גם יזם מצליח תלוי בעובדים, במערכת החינוך, בתשתיות הציבוריות, בידע המדעי שהצטבר ובמערכת המשפט.
מכאן עולה השאלה: אם העושר נוצר באמצעות שיתוף פעולה חברתי, כיצד ראוי לחלקו?
אפשר לחלק את ההכנסות בהתאם לתרומה לייצור, למאמץ, לבעלות על נכסים או לצרכים האנושיים. מרקס הציע את העיקרון מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו, אך עיקרון זה מעלה שאלות בנוגע להגדרת הצרכים ולתמריצים לעבודה.

6. הקפיטליזם וביקורתו של מרקס
הקפיטליזם מבוסס בעיקר על בעלות פרטית על אמצעי הייצור, עבודה שכירה ושווקים. בעלי ההון מספקים הון ונושאים בסיכונים, ואילו העובדים מספקים עבודה תמורת שכר.
מרקס טען שהעובדים יוצרים ערך העולה על ערך כוח העבודה שלהם, כפי שהוא משתקף בשכרם. ההפרש, המכונה ערך עודף, מבטא לשיטתו את ניצול העובדים בידי בעלי ההון. מבחינתו, זהו ניצול הנובע ממבנה יחסי הייצור, גם כאשר העובד הסכים לתנאי העסקתו.
לעומת זאת, הכלכלה הנאו קלאסית מסבירה את התמורה לעבודה ולהון באמצעות הפריון השולי וכוחות השוק. לפי גישה זו, רווח אינו מעיד בהכרח על ניצול.

7. הבעיות של התכנון המרכזי
אחת התשובות ההיסטוריות של הסוציאליזם הייתה העברת אמצעי הייצור לבעלות ציבורית ותכנון הפעילות הכלכלית בידי המדינה.
אולם התכנון המרכזי נתקל בקשיים משמעותיים. לודוויג פון מיזס הדגיש את בעיית החישוב הכלכלי בהיעדר מחירי שוק לאמצעי הייצור. פרידריך האייק הדגיש כי הידע הכלכלי מפוזר בין מיליוני בני אדם, וכי מנגנון המחירים מאפשר להעביר מידע שאינו נגיש למתכנן מרכזי.
עם זאת, קשיים אלה אינם מוכיחים שהחלופה היחידה היא קפיטליזם המבוסס על בעלות פרטית.

8. ג'ון רומר: סוציאליזם של שוק
הכלכלן ג'ון רומר הציע מודל המשלב מנגנוני שוק עם חלוקה שוויונית יותר של הבעלות על ההון.
במודל שלו האזרחים מקבלים קופונים המקנים להם זכויות בעלות בחברות. הם יכולים להחזיק בתיקי השקעות, לשנות את הרכבם וליהנות מדיבידנדים, אך אינם רשאים להמיר את הקופונים לכסף לצריכה או להוריש אותם.
הגבלות אלה נועדו למנוע מצב שבו אנשים הנקלעים למצוקה מוכרים את זכויותיהם, וההון שב ומתרכז בידי מעטים.
רומר מבקש אפוא לשמר את יתרונות השוק, תוך פיזור הבעלות על ההון.

9. דייוויד שוויקארט: דמוקרטיה כלכלית

דייוויד שוויקארט מציע מודל שבו העובדים שולטים במקומות העבודה באמצעות מוסדות דמוקרטיים.
המודל מבוסס על שלושה עקרונות: ניהול עצמי של העובדים, שוק תחרותי למוצרים ולשירותים ושליטה חברתית בהשקעות. העובדים בוחרים את הגוף המנהל, וזה ממנה הנהלה מקצועית.
מימון ההשקעות מתבסס על מס המוטל על נכסי הון יצרניים, שהכנסותיו מוקצות באמצעות מוסדות ציבוריים.
מודל זה עשוי להרחיב את הדמוקרטיה אל מעבר למערכת הפוליטית, גם אל מקומות העבודה.

10. האם שינוי הבעלות מספיק להשגת שוויון
גם אם המפעלים יהיו בבעלות העובדים או בבעלות ציבורית, הפערים הכלכליים לא ייעלמו בהכרח. מפעלים מסוימים יהיו רווחיים יותר מאחרים, עובדים יהיו בעלי כישורים שונים, ואנשים יתחילו את חייהם בתנאים חברתיים ומשפחתיים לא שווים.
לכן שינוי הבעלות אינו מבטל את הצורך במדיניות חברתית.
מכאן עולה ההבחנה בין סוציאליזם לבין מדינת רווחה. מדינת רווחה יכולה להתקיים גם במסגרת קפיטליסטית, תוך שימוש במיסוי פרוגרסיבי למימון חינוך ובריאות ולצמצום הפערים הכלכליים.

11. הכנסה בסיסית אוניברסלית
הכנסה בסיסית אוניברסלית היא תשלום קבוע לכל אדם זכאי, ללא תלות בהכנסתו או בנכונותו לעבוד.
הפילוסוף פיליפ ואן פרייס מצדיק את ההצעה באמצעות מושג החירות הממשית. הכנסה בסיסית יכולה לאפשר לאדם לדחות עבודה בתנאים משפילים, לרכוש השכלה או לטפל בבני משפחתו. היא עשויה גם לחזק את כוח המיקוח של העובדים.
אולם ההצעה מעוררת קשיים הנוגעים לעלות התקציבית וכן, האם צודק שאדם המסוגל לעבוד אך בוחר שלא לעשות זאת יקבל הכנסה הממומנת באמצעות מסים שמשלמים אחרים?
יתר על כן, המשאבים שיידרשו למימון הכנסה בסיסית אוניברסלית הם ניכרים. אם מימונה יהיה כרוך בשיעורי מס גבוהים, הדבר עלול לפגוע בתמריצים לעבוד ולהשקיע.

12. האם צדק סוציאליסטי מחייב ויתור על חירות
המתח בין שוויון לחירות עומד במרכז הדיון, אך אין הכרח לראות בהם ערכים מנוגדים.
מצד אחד, מיסוי, רגולציה ובעלות ציבורית עשויים להגביל את חופש הפעולה הכלכלי. ריכוז כוח בידי המדינה עלול אף ליצור יחסי כפיפות חדשים.
מצד אחר, צמצום פערים והבטחת ביטחון כלכלי עשויים להרחיב את חירותם של אנשים חסרי אמצעים ולאפשר להם בחירה ממשית.

סיכום כיצד נראית חברה צודקת
השאלה הסוציאליסטית העמוקה אינה רק כיצד מחלקים את העושר, אלא גם כיצד מחלקים את הכוח.
חברה צודקת אינה בהכרח חברה שבה לכולם יש אותו דבר, אלא חברה שבה הבדלים כלכליים אינם הופכים ליחסים קבועים של שליטה, השפלה ותלות.
השאלה הפתוחה היא כיצד ניתן להתקרב לאאידיאל הזה תוך שמירה על חירות הפרט, על יעילות כלכלית ועל הדמוקרטיה.

 ********************************************************************************

ליברטניאניזם – למי שייכת החירות?

מתוך השיר של פינק פלויד Money:
"Money so they say, is the root of all evil today…" – האמנם?

1. מהו ליברטיאניזם?

הליברטיאניזם הוא זרם בפילוסופיה הפוליטית המציב במרכז את חירות הפרט, הבעלות העצמית וזכויות הקניין.

נקודת המוצא שלו היא שהאדם הוא בעליו של עצמו, של גופו, של זמנו ושל עבודתו. לכן אין להשתמש בו כאמצעי לקידום מטרות חברתיות ללא הסכמתו, גם כאשר המטרות ראויות.

השאלה המרכזית היא: האם מותר למדינה לפגוע בזכויותיו של אדם כדי לשפר את מצבם של אחרים?

נניח שאדם הקים עסק מצליח וצבר הון. המדינה מטילה עליו מס כדי לממן טיפול רפואי לאדם עני. מצד אחד, מדובר בסולידריות חברתית. מצד אחר, המדינה כופה עליו להעביר חלק מפירות עבודתו לאחרים. המחלוקת אינה בהכרח על חשיבות העזרה לנזקקים, אלא על הזכות לכפות אותה.

2. פרידריך האייק: השוק ומגבלות התכנון המרכזי

פרידריך האייק, (1992-1899), חתן פרס נובל לכלכלה, התנגד לניסיון לתכנן את הכלכלה ולקבוע מראש את תוצאותיה החלוקתיות. 

לדעתו, תוצאות השוק נוצרות מאינספור עסקאות והחלטות של בני אדם. לכן אי־שוויון אינו בהכרח מעיד על אי־צדק. השוק

אינו מתגמל בהתאם למאמץ או למעלה מוסרית, אלא בהתאם לביקושים, למחסור ולהעדפות המשתנות.

טיעונו המרכזי הוא בעיית הידע: המידע הדרוש לניהול הכלכלה מפוזר בין מיליוני אנשים, ואין רשות מרכזית המסוגלת לרכזו. מערכת המחירים מאפשרת לתאם פעילות כלכלית ללא תכנון מרכזי. זהו רעיון הסדר הספונטני.

האייק הזהיר כי ככל שהמדינה מבקשת לשלוט בתוצאות הכלכליות, היא נזקקת לכוח כפייה רב יותר, ובכך עלולה לסכן את החירות. עם זאת, הוא לא שלל כל התערבות ממשלתית או רשת ביטחון חברתית.

הביקורת: גם אם פערים חברתיים לא נוצרו בכוונה, האם אין לחברה אחריות לתקנם? למשל, האם פערי הזדמנויות בחינוך אינם מצדיקים התערבות ציבורית?

3. רוברט נוזיק: בעלות עצמית וצדק היסטורי

• האייק מדגיש את מגבלות הידע ואת סכנות התכנון המרכזי.
• נוזיק מדגיש את הבעלות העצמית, זכויות הקניין והצדק ההיסטורי.
• הליברטיאניזם השמאלי מבחין בין הבעלות על העצמי לבין הבעלות על משאבי העולם.
• ג'רלד כהן מראה שזכויות הקניין מעניקות חירות לאחד אך מגבילות את חירות האחר.

9. שאלות לדיון

חוה אלברשטיין שרה: "לו הייתי מלך, מלך החיות, מצווה הייתי בשלום לחיות…" – האם זהו המלך האידיאלי?

מהי מונרכיה

מונרכיה היא שלטון יחיד (מיוונית – מונוס=יחיד, ארכיה=לשלוט). כלומר, ריכוז כל הכוח הפוליטי בידיו של אדם אחד, שליט כל יכול. יש סוגים שונים כמו: מלוכה (השליט מקבל כוחו מתוקף דתי או ירושה), ויש דיקטטורה (שליט יחיד שלא מתוקף ירושה).

יש מונרכיות בהן הכוח של השליט מוגבל על ידי חוקים שנהוגים במדינה. יש למשל חוקה שהשליט כפוף לה ופועל מתוקף סמכותה (לפעמים זו סמכות דתית), ולפעמים זה הצבא שמחזיק בכוח. יש מדינות בהן למלך (או מלכה) יש רק תפקיד תרבותי-טקסי, ללא סמכויות. ויש מונרכיות בהן השליט הוא הסמכות העליונה ולכן אינו מוגבל (לכאורה, לרוב גם שליט אבסולוטי מוגבל באופן כזה או אחר לתרבות/חוקים הנהוגים במדינה.

איך מונרכיה קשורה לצדק

מה זאת אומרת? השליט היחיד קובע מה צודק…

אבל כן, יכולים להיות יתרונות לשליט יחיד, בהינתן שהוא שליט טוב שרוצה את טובת העם, שיש לו חוכמה, וגם שיכולת היישום שלו גבוהה. לפעמים זה יכול לתת תוצאות הרבה יותר טובות בהשוואה למאבקי הכוחות ויכולת של קבלת ההחלטות בכל שלטון אחר.

כמובן שעל מנת ששלטון יחיד אכן יהיה טוב או צודק, על השליט להיות קשוב לנתיניו. 

ניקח לדוגמה את הקטע על המלך בספר הנסיך הקטן:

"מכל אחד יש לדרוש מה שהוא יכול לתת", אמר המלך. "הסמכות מבוססת בראש וראשונה על התבונה. אם תצווה על בני עמך שישליכו עצמם לים, הם יקומו ויעשו מהפכה. יש לי הזכות לדרוש שיצייתו לי, מפני שהפקודות שלי מתקבלות על הדעת".

למה אנשים רוצים מלך? למה אנשים רוצים מישהו אחר שישלוט עליהם?

הציצו בסרטון מתוך "היהודים באים" – על העם שבא לשמואל שימליך עליהם מלך (קישור).

השליט האידיאלי

עכשיו זה הרגע שבו אני מנסה לשכנע אתכם שמונרכיה או שליט יחיד – זה הפתרון שיביא צדק חברתי, בתנאי, כמובן, שהוא שליט טוב.

הספר "מדינה" של אפלטון מתאר את היסודות עליהם תיבנה מדינה צודקת. הפתרון שאפלטון מציע – הוא המלך הפילוסוף, כי הפילוסוף אוהב חוכמה ושואף לאמת ולצדק, ולכן הוא הכי קרוב מבחינת חוכמתו ושאיפותיו להנהיג מדינת צדק. הכוונה היא לאדם ישר המחפש ידע ואמת, יש לו חשיבה הגיונית ובהירה, יודע לשאול שאלות. וכל רצונו הוא לפעול על פי אמות מוסר צודקות, ולמשול בתבונה. לא האינטרס האישי מכתיב את פעולותיו, אלא טובת הכלל והוא אינו תאב שליטה. אדם כזה יקבל חינוך מתאים מילדותו (כי, לפי אפלטון, ניתן לזהות כבר בילדות את הנטייה לפילוסופיה), ולכן זו גם חובתו למלא את ייעודו החברתי.

פילוסופיה, אומר אפלטון, היא אורח החיים היחיד שבז לשררה ולכן הפילוסוף הכי מתאים להנהיג.

אפלטון מתנגד לבחירות, כי הוא טוען שהציבור לא יודע מה טוב לו, והציבור לא מבין את דרכו של הפילוסוף, ובכך אפלטון מעביר ביקורת למעשה על הדמוקרטיה.

המלך הפילוסוף של אפלטון, הוא למעשה דוגמה לשלטון מריטוקרטי – כלומר, שלטון של מומחים, כשהפילוסוף בעיני אפלטון הוא זה שיש לו את המומחיות להנהיג.

לא רק אפלטון דיבר על דיקטטורה כמודל של צדק חברתי. יש גם מושג שנקרא דיקטטור נאור (Benevolent Dictator) – שליט שיש לו סמכויות של דיקטטור, והוא משתמש בהן לטובת הכלל ולא לטובתו האישית.

אם נשווה בין דיקטטור נאור לדמוקרטיה אמיתית (כזאת שיש בה הפרדת רשויות, מנגנון בחירה אפקטיבי, שמירה על זכויות הפרט ומינימום של התערבות השלטון בחברה ובכלכלה) – האם גם אז עדיף דיקטטור?

אני אגיד (לצורך העניין) כן ואסביר גם למה:

1. מהירות ויעילות בקבלת החלטות – הדיקטטור לא כבול ללחצים פוליטיים, לוויכוחים, לבירוקרטיה מורכבת. יכול לקבל החלטות במהירות.

2. יציבות פוליטית – אין בחירות מחודשות בכל תקופה, אין מאבקים מפלגתיים, ניתן לתכנן ולבצע מדיניות ארוכת טווח.

3. טובת הכלל – דיקטטור טוב יעמיד את טובת הכלל מעל הכל, גם אם זה לא פופולרי (כלומר, גם אם אנשים אינם רואים למרחוק).

דוגמה 1 – לי קואן יו

שליט סינגפור – ראש הממשלה הראשון של סינגפור האוטונומית, שלט בסינגפור משנת 1959 ועד 1990. מכונה אבי האומה. בזמנו הזה הפכה סינגפור ממדינת עולם שלישי למעצמה פיננסית.

דוגמה 2 – טיטו (יוסיפ ברוז טיטו)

נשיא יוגוסלביה מסוף מלחמת העולם השניה, ועד מותו בשנת 1980. טיטו הנהיג את המדינה כדיקטטורה קומוניסטית, בדרך הייחודית שלו – אפשר חופש תנועה, סחורות ומידע, קידם חופש תרבותי, וקשרים עם המערב ועוד. טיטו לא נכנע לניסיונות ברית המועצות (סטלין) להכתיב תנאים ליוגוסלביה ושמר על עצמאותה, וגם לא נהר אחרי מדינות המערב.

ציטוט של ישעיהו ליבוביץ':

"אין סילוף גדול יותר של מושג הדמוקרטיה מאשר ההנחה שהרוב מוסמך להחליט על ערכים. מה ההבדל בין דיקטטור המחליט מה טוב ומה רע לבין המון בני אדם, שמחליטים על הדבר הזה? אנחנו אומרים שהדיקטטור הוא רשע או מטופש, אבל כל אדם יכול להיות רשע ומטופש. זאת אומרת, גם הרוב של בני האדם יכול להיות רוב של מטופשים ומרושעים, ולכן המהות הפנימית של הדמוקרטיה אינה בשלטון רוב, אלא במשטר שבו הסמכויות של השלטון מוגבלות, ללא תלות בכך אם זה שלטון של יחיד או שלטון של הרוב."

ביקורת

• אין ערובה לכך שהדיקטטור אכן יהיה טוב, וגם אם הוא אכן כזה, אין ערובה שהבא אחריו יהיה דיקטטור טוב. כלומר – זה תלוי בן אדם ולא תלוי שיטה.
• אין מנגנוני פיקוח ואיזון, לא ניתן לבקר את השליט, לא ניתן למנוע שחיתות וטעויות חמורות.
• אין ייצוגיות לכלל האוכלוסייה. גם אם מדובר בדיקטטור טוב, היכולת שלו להבין ולראות את האינטרסים של כלל האנשים מוגבלת.
• גם אם מדובר בדיקטטור שיש לו ידיעה שלמה לגבי מה נחוץ לחברה – ישנה חשיבות לחופש הפרט לבחור ולפעול למען עצמו.
• ביקורת של קרל פופר על "המלך הפילוסוף" של אפלטון – חזון המלך הפילוסוף הוא נאיבי, ויכול להוות הצדקה למשטרים טוטליטריים, ללא ביקורת ציבורית. השאלה שצריכה להישאל היא לא "מי צריך לשלוט", אלא "איך נגביל את כוחו של השלטון".

**************************************

חוויות מתוך המעבדה לצדק – השיח שמגלם את הנושא מונרכיה

המטרה – שהשיח יגלם דיקטטורה בכך שמנהלת השיח תקבע מי ידבר, וכל דובר יפתח דבריו ב"הוד למהותך".
בפועל הנתינים היו צייתנים, והדיקטטורית לא באמת נכנסה לתפקיד, כך שלא חווינו דיקטטורה הלכה למעשה (או שאולי זו היתה דיקטטורה נאורה דוקא?). ומנגד – אם הדיקטטורית לא באמת היתה דיקטטורית, מדוע לא הודחה?
מסקנה – מגבלת הזמן והרכב המשתתפים, הגבילו את היכולת לבחון את התיאוריה באמצעות השיח, כלומר – הגבילו את המעבדה לצדק.  
מתוך השיח:

• יש לקחת בחשבון את הדיקטטור היורש. גם אם יש לנו דיקקטור נאור, היורש שלו יכול להיות מפלצת.
• זה לא משנה אם זה שליט יחיד או דמוקרטיה – מה שחשוב שתהיה כמה שפחות כפיה על הפרטים. הרוב מונע מפופוליזם ולא תמיד חושבים לעומק, כך שגם בדמוקרטיה יש פגיעה בחופש.
• כוח משחית עם הזמן, כך שגם דיקטטור לכאורה נאור עם מצפן מוסרי, אחרי הרבה שנים בשלטון הכוח יכול לשכר אותו ולסטות מהדרך הנכונה.
• אחד הדברים החשובים בדמוקרטיה ליברלית היא המגבלות, הרוב לא יכול להחליט שלמיעוט אין זכויות למשל. 
• לא כל אינטליגנציה מכשירה אותך לנהל תחומים מעשיים. האם הכשרה פילוסופית מספיקה לאדם כדי שיהיה מלך פילוסוף?
• יש כשלים מבניים לוגיים בדיקטטורה, גם נאורה. אדם אחד לא יכול לראות את התמונה השלמה. זה מה שהדמוקרטיה באה ליישם – שרצון העם ייעשה.
• אם אנחנו מדברים על דקטטור נאור, על שלטון מריטוקרטי למעשה – אולי זה אומר שהדיקטטור צריך לעשות משאל עם. כלומר, דיקטטור נאור הוא לא באמת דיקטטור.
• אנחנו מדברים על מדינת ישראל, ולזה צריך להתייחס – מהי מדינת ישראל? מהי הגבולות שלה? למה היא הוקמה? אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאנחנו חיים בדמוקרטיה, אבל לפי ליבוביץ' משנת 1967 אין פה באמת דמוקרטיה. לא רק בישראל, בעולם כולו יש תהליכים של התמוטטות הדמוקרטיות וכניסה של סדר חדש.
• דיקטטור נאור זה אוקסימורון, אבל גם מלך פילוסוף זה אוקסימורון – איך יכולת חשיבה פילוסופית קשורה לניהול עם?
• דוגמה למלך נאור הוא שלמה המלך. כמו שהוא מתואר הוא גם חכם כבן אדם ובלעדיו לא היה ישראל כעם. עם שנותנים לו יותר מדי חופש מתפרק, נדרשים כללים, נדרש שלטון. 
• למלך קשה לראות את העם, הוא רואה בעיקר את חצר היועצים שלו, שלא בהכרח משקפים לו את המציאות, ונוצר דיסוננס.
• מדוע אנחנו מדברים רק על מלך ולא על מלכה? זה משהו לשים לב אליו. 
• הגאונות והנאורות של הדיקטטור, היא להבין שכשיש פלגים, אף אחד לא יכול לנכס לעצמו צדק, אלא יש לראות את ה"גם וגם" ולא את ה"או-או". 
• גם אם יש דיקטטור נאור שרוצה את טובת העם – מי בכלל יודע מהי טובת העם? איך ניתן להגדיר את זה? אני יודע מה טוב לי, כל אחד יודע רק מה טוב לו. ולכן – הדרך היחידה ליישם את טובת העם היא כמה שיותר חופש (או כמה שפחות כפיה), ובטח לא שליט יחיד שמחליט בשביל הכלל.