בפגישה הזו נסיים את שאר סעיפי השילוב שלא הספקנו בפעם הקודמת, ובזמן שנותר נעסוק בהתנשאות. (לשם הנוחיות, הסעיפים בהם כבר עסקנו מופיעים בנספח.)

9. מושגי טוב ורע הם הערכים שאדם מקנה לדברים תוך כדי גיבוש עולמו. אלה רגישויות, יבלות שכואבות כשדורכים עליהן להכאיב לנו במכוון או שלא במתכוון. ערכים שהם תוצאה של דמיון מפותח, יכולים להפריע במקום לתרום כך שאולי נרצה לשחררם.

1. 1. כברירת מחדל, האדם יצור פגיע. אם הוא לא סבור כך, אז או שבנה מנגנוני הגנה משובחים, או שבאמת שחרר את היבלות כי אלה פשוט לא נחוצות וניתנות לשחרור. אבל צריך גם לענות על מצבים שבהם תתבצע רמיסה עקב אי התגוננות. כלומר נחוצה שמירת גבולות, אך זו אינה חייבת לנבוע ממגננה רגשית, יבלת, אלא מזיהוי צורך הישרדותי מנטלי. במקום שיעלה רגש מגונן, ההיגיון מעבד פתרון לבעיה שעלתה, ובכך נחסכה אנרגיה רגשית שבדרך כלל מעורבת.

   2. דרך המרכז המנטלי, האדם מספר לעצמו סיפור על העולם. האם אפשרי שיהיה סיפור של אין יבלות? מצב שאינו מצריך התמודדות מתמדת או התכופפות בתחרות להישרדות החברתית.

   3. שחרור שלטון הרגש הנו המעבר ההתפתחותי מילדות לבגרות. אין פירושו שחרור על חשבון רגישות, שנדרשת באנטרקציה הבין אישית.

10. מקורות כאב שאין ביכולתנו או ברצוננו לזהות, יקראו דבשות. ככל הנראה דבשות מייצרות מעצם קיומן כאבים וסבל בצורה כלשהי.

11. ישנם כלים שבאפשרותנו לפתח או רעיונות אליהם להתייחס כדי להקטין את הדיסוננס אל מול המציאות ובכך לשחרר יבלות ולזהות דבשות ביתר קלות.

1. 1. פיתוח ההקשבה הוא תנאי הכרחי כדי שנוכל לזהות יבלות שלנו, ושל האחר.

   2. פיתוח החמלה מתבסס על הקשבה שמאפשרת לנו לראות את האחר דרך היבלות שלו, החולשות שמניעות אותו לפעולה.

   3. פיתוח היכולת לסמוך על האינטואיציה שמתבצע בניסוי וטעייה.

   4. פיתוח האומץ לעמוד בפני טעויות וכישלונות תוך התנסויות מזדמנות או יזומות, כאלו שיגבירו את הביטחון העצמי, וכתוצאה מכך את הנוכחות במרחב.

   5. פיתוח יכולת ההתמדה כדי להיות בעל הבית של ההחלטות שלנו, לא להתנדנד בין רצונות שמשתלטים על מרחבי הרגש והמודעות.

   6. פיתוח האובייקטיביות כדי לזהות ביתר קלות רמזים מהסביבה לגבי הדבשות שלי.

   7. שימוש בטכניקות הגיון שיבחנו הנחות ומסקנות שלנו לגבי העולם ויציעו כוון התנהלות מיטבי.

התנשאות

לשאלה האם אנו מתנשאים, סביר שלרוב התשובה תהיה מה פתאום. להתנשא נחשבת תכונה שלילית, אך אפשר לזהותה בכל מקום אליו נסתכל, לפחות אצל אחרים. במקרה כזה, אפשר לזהות אותה כדבשת, משהו שקיים אצלי אך אני לא יכול לראות זאת.

בהיבט החברתי אנו רואים מעמדות בכל חברה שאנו מכירים. הגנה של חונטה אחת כנגד השנייה. אם לא אדע לשים את הסכין והמזלג במקום הנכון בחונטה מסוימת אחשב לנחות.

אבל אותנו מעניין ההיבט האישי. אם אני אומר לך מה טוב לך מבלי שהתבקשתי, האין אני מתנשא?

אם דעתי יותר נכונה מדעתך, במרחב הפוליטי למשל, או הבריאותי, האין אני מתנשא?

אם החינוך שלי יותר טוב מזה של החרדי, זו התנשאות. אני מטיל את ערכי עליו.

מה הבעיה עם התנשאותי? כי אני אדם ערכי, שעבורי כולנו שווים, וכל אחד זכאי למקום. כך נוצרת סתירה בין התנשאות לערך השוויון, ונגזר דיסוננס קוגניטיבי.

אז מהיכן עלה הצורך שלי להתנשא? מאותו מקום שעלו צרכי אגו אחרים, להלחם ולהגן על מעמדי בחברה.

היה ולא אכיר בכך, בדרך כלל יהיה מדובר בדבשת, כזו שהדיסוננס הקוגניטיבי שלי מסתיר ממני.

ומה עם הערות "חיוביות"? נניח שאני מחמיא לך, איזה ביצוע, אלוף. האם זו התנשאות? האין חלוקת ציונים בגדר התנשאות מצדי?. הרי אני שופט את ביצועיך. אבל אפשר לחשוב על מחמאות שהן אותנטיות ואינן מתנשאות. "אני מלא התפעלות ממה שבצעת / השגת".

כדי להפריד בין משפט שיפוטי ללא שכזה, והכוונה כאן לדובר, לא לשומע, אפשר לשאול למשל האם יש כאן השוואה ביני לבינו, שזהו סוג של התגוננות ולכן שיפוטיות והתנשאות.

אפשר גם לשאול האם הבעתי משהו שאני מרגיש, או איזו תצפית שצפיתי, ואשר אינה מגיעה מהצורך להתגונן.

משימה שבועית: לחלק מספר מחמאות לאחרים ולבחון אם נובעות מהתנשאות או רצוי לנסות את שני הסוגים ולבחון איך זה מרגיש.

שיתוף חוויות מהמשימה השבועית – דווח על המשימות היומיות, המשך משבוע קודם.

המחויבות למשימה הפכה לעניין בה, ואולי זה טריגר למשימות נוספות.

לקחתי יותר מדי משימות לשבוע, וצמצמתי לארבע הכרחיות בענייני בריאות, וגם זה היה לי קשה להשלים.

נספח שילוב משבוע שעבר, (22)

1. נוח לחלק את הפעילות שלנו בתפישת המציאות לשלשה מרכזים: המנטלי, הרגשי, והפיזי. אלה לא תמיד מיקשה אחת ואינטרס משותף.

2. פעילות המרכזים צורכת אנרגיה שנקלטת בערוצים שונים ומעובדת בהתאם לצורכי התחזוקה של המערכת כאשר בתפקוד תקין יש איזון בין ייצור האנרגיה לצריכתה בשוטף.

3. כדי לשרוד על פני זמן, המרכזים מצוידים במערכת הגנה שמשתכללת אל מול איומי "המציאות שבפנינו" תוך התנסות וטעיה. זו מערכת שמסמנת סיכונים וקוראת לפעולה שתקרב נוחות או הנאה ותנסה להימנע מאי נוחות, כאב וסבל. אלה תגובות רגשיות בהיבט חברתי או מנטליות מול מידע שמערער על הבנת המציאות.

   1. מבחינה פרקטית האתגר הוא לצמצם סבל שהנו תולדה של פרי הדמיון, ומנותק מהמציאות כמו למשל התדמית העצמית שיכולה לעורר צורך שווא של הישרדות.

4. מסלולי חיים שונים מביאים להבדלים בין העולמות שבני האדם בנו לעצמם דרך המשקפיים של התנסותם. הסיפור שהמערכת הרציונלית שלנו מספרת לנו הוא רק סיפור שבא כדי להגן, אך לא תמיד הסיפור עובד עבורנו והאתגר הוא לזהות מתי הוא מחליש ומתי מעצים אותנו. את המשקפיים אפשר לשנות.

   1. ההתנסות והכלת המציאות הנה רק חלקית וכך מתפרש לנו העולם עם הצורך להתמודד עם הסתירות שמוצגות בפנינו. יישובן מתבצע או על ידי תיקון העולם או על ידי התעלמות ממה שאינו תואם את העולם הפרטי, כלומר המשקפיים המסננות. פער זה מכונה דיסוננס קוגניטיבי.

   2. אי הזדהות עם דעותיי מאפשר לי להקטין פגיעות כאשר המציאות הסובייקטיבית טופחת בפני, ואוכל לשחרר ביתר קלות דעות שנתגלו כשגויות לטובת יותר אמינות.

   3. ריבוי תפישות העולם מטבעו יוצר ויכוחים ועימותים כאשר חלקם ניתן לגישור כאשר אין לאדם נחיצות להזדהות עם דעותיו כאילו הם הוא עצמו.

   4. תוצאה אפשרית היא שנתנהל באופן שונה בקבוצות ייחוס ומצבים שונים, הכל כדי לשמר את המעמד החברתי והתדמית, על חשבון האותנטיות. בכל סיטואציה, יתכן שכובעי יתחלף לו שלא במודע, ובכך יכולה להיפגם האינטגרטיביות שלי. למשל אזהר מול המעסיק שלי וארדה בעובדים תחתיו, ואלחם בעמיתים לעבודה על מעמד מקצועי.

5. כדי לשמר את העולם שבנינו בהשקעת אנרגיה רבת שנים, הדיסוננס הקוגניטיבי מייצר לנו רגשות שנחווים על ידנו כרגשות שליליים, ובתוכם כאלה שהיינו רוצים להרחיק מאתנו אם אפשר. האתגר הוא לפרק את המנגנון בו המרכזים הרגשיים והמנטליים, ולעתים אף הפיזיים, מעצימים האחד את השני, בעקר אל מול סכנה מדומיינת שנבעה מחרדות.

6. להלן מספר דוגמאות של רגשות שכאלה:

   1. אני כועס כי נתקלתי באירוע שסותר את מה שאמור היה לקרות.

   2. אני נעלב כי נאמר עלי משהו שאני סבור שמוטעה.

   3. אני מקנא כי החלוקה של משאב הייתה צריכה להגיע אלי ומישהו אחר קיבל.

   4. אני שיפוטי כי מערכת ההבנות שלי היא הנכונה ולכן התנשאותי מוצדקת.

7. אפשר להגדיר תגובות כאלה בדרך כלל כאלימות, כזו שנובעת מהתגוננות והצורך לפגוע.

   1. הניסיונות שלנו באיתגוריה להגדיר אלימות לא הביאו למסקנה חד משמעית עקב מגוון האירועים האפשריים שחלקם שנוי במחלוקת.

   2. האם רגש שלילי ותגובה הם אותו הדבר, כלמור הרגש הוא תגובה? הנושא עדיין פתוח לדיון.

   3. האם גם רגשות שנקראים רגשות הוויה הם הישרדותיים? נפתח את הנושא באחד המפגשים בהמשך.

8. יודגש, ניתן לזהות שבמרבית המקרים הרגשות השליליים נובעים ממה שאנו מכנים האגו¹ ופועלים למענו גם אם זה בניגוד לצרכים הישרדותיים אמתיים, כלומר רגשות מיותרים שאינם מועילים. האגו, יהיה מה שיהיה, משתמש במשקפיים פרי הדמיון כדי להתגונן (לרוב) בפני איומים תאורטיים שלא יקרו.

   1. אחד הניסיונות לאפיין את האגו הוא ההפרדה בין מהות ואישיות. ניסיון אחר הוא ההפרדה בין המודע לתת מודע. בכל מקרה, מדובר בצורך של האדם לשרוד במישור החברתי.

   2. ההישרדות ה"קלאסית" היא זו מפני הנמר, או השודד או הנהג על הכביש. מבחינה קיומית סטטיסטית אלו אירועים נדירים אל מול ההישרדות החברתית במובן של מעמדי בחברה (ולא במובן של שותפות בחברה כדי שהיא תשרוד ועמה גם אני.)