בדיונים שלנו אנו מגיעים לעתים למצב שבו אין הסכמה על הנושא דיומא. אם הנושא הוא כסא, אין לנו צורך בכלל בהגדרה, כי ברור לנו למה הכוונה. אם הנושא הוא אלימות, אהבה, מצפון, או אנרגיה, עולות דעות שונות וקשה להגיע להבנה משותפת, כך שבמקרים האלה עולה הצורך בהגדרות.

אם ניתן להסכים על הגדרה משותפת אז אולי אפשר להגיע למסקנות משותפות. אחרת נשאר בבבל ולא נצליח לבנות לנו לא עיר ולא מגדל ונפוץ על פני כל הארץ.

ישנן מתודולוגיות שונות שמטרתן ליעל את תהליך הגדרת המושגים, או הבנת העולם שלפנינו בכללותו, כדי לנסות ולהגדיר מושגים מוסכמים, כלומר שפה משותפת. להלן כמה מן המתודולוגיות בהן אפשר להשתמש:

אלימינציה – אפשר לנסות ולתחם את המושג על ידי כך שקודם כל מסכימים מה הוא לא. כך יותר קל להתכנס או להתקרב להסכמה משותפת.

קל וחומר – הקצנת מצב כדי להראות שאם ההגדרה מתקיימת בקיצון אז בהכרח מתקיימת ברגיל.

סתירה – מציאת מקרים בהם המושג אמור להתקיים אך ההגדרה לא כוללת אותם, ולהפך.

אלגוריה – השימוש במושג, תהליך, או אירוע דומה כדי שירמוז לנו על הכוון. אי אפשר להוכיח בעזרת כלי זה, כי תמיד ניתן לומר שזה לא מתאים לגמרי לתרחיש המדובר, אבל הכלי יכול להציע אינטואיציה לגבי כוון הפתרון.

הדגמה – העלאת הבט פיזי, רגשי, או מנטלי, או שילוב שלהם כדי לחוות את הנושא המדובר, מה שיחדד לנו את דקויות המושג דרך ההתנסות החוויתית.

חוות הלמות – לרדת לעומק המושג דרך סדרת שאלות למה שאולי יביאו אותנו למקור קיומו של המושג, להבנתו, הגדרתו, והטיפול בו במידת הצורך.

השוואתיות – להשוות שני ערכים דומים, כגון חמלה ורחמים, ולבודד את המרכיבים הזהים והשונים. מתוך כך שרחמים יותר ברור, אפשר לחדד את ערך החמלה.

כדוגמה לניסיון להגדיר מושג, עסקנו בשאלה מה זו אלימות, ונותרנו חלוקים לגבי הגדרת המושג ולכן ביכולת לקרוא לאירוע בשמו, האם מדובר באלימות או לא.

אפשר לקחת את מרחב הדיון בו מתקיימת תקשורת בין קבוצת אנשים ולבחון את האופן בו מתבצע הדיון. אם מישהו קוטע דברים של אחר לטובת התבטאותו עצמו, האם זו אלימות? אם התשובה היא כן. אז הקשבה לדיון והמתנה לפסק זמן לומר או להגיב הנה ההפך מאלימות. למה שמשתתף ירצה לקטוע אחר, כלומר להתנהג אולי באלימות, מבלי שיתייג זאת כאלימות כמובן? נניח שהצורך הוא להנחיל את דעתו שהיא היא הנכונה, למה הצורך הזה קיים?

אם המנחה קוטע דברי משתתף שהרחיב מדי את דיבורו, מפאת קוצר הזמן, ו/או סטה ממיקוד בנושא, האם זו אלימות? אם כן, אז אלימות יכולה לנבוע ממושג המחסור, כי אם יש לנו זמן בשפע ואנרגיית סבלנות ללא מגבלה, לא יצטרך המנחה לעצור אף אחד. אפשר גם לשאול למה המשתתף סוטה מהמיקוד ומטייל במרחבים פחות רלוונטיים לנושא ולקהל המשתתפים. אולי כי יכולת הניסוח והבהירות של הנושא אצלו מטושטשים, וההסבר מסתבך ומתארך. האם ניתן לתרגל את חידוד החשיבה וההתנסחות, גם לטובת עצמי וגם לטובת המשתתפים?

רעיון שעלה הוא לחדד את המושג אלימות, ובמקרים מסוימים זו תהיה אלימות בונה.

מה שעשינו כעת זה תהליך שמנסה להגדיר ולהבין אלימות בעזרת שילוב של מתודולוגיות ניתוח נושא.

משימה שבועית: א. יודעי דבר מוזמנים להציע מתודולוגיות נוספות. ב. להגדיר ולהבין עלבון בעזרת אחת או יותר מהמתודולוגיות.

שיתוף חוויות מהמשימה השבועית – אסטרטגיות לשדרוג שריר הנוכחות, ואלימות – (נושא שנוי במחלוקת שעלה במפגש הפיזי במסגרת קרנבל הלמות בגליל, ונתווסף לדיוני הטלגרם.)

יתכן שלהיות נוכח קשור לזמן. אם במקום לרוץ ולהספיק, על חשבון להיות נוכח, ננטרל את משאב הזמן שמרגיש כמשאב במחסור, נוכל להנכח כי לא משנה כמה זמן נותר לנו. יכול לאפשר להיות בנתינה, להקשיב פנימה והחוצה.

הטילים מאפשרים לי לנטרל את הפחד מהם ולהיות נוכח גם כשהאתראות צופרות.

מה מונע ממני להיות נוכח? לדעתי פחדים, חרדה, פחד, מגננה. אני יכול להיות נוכח בתוך החרדה אבל החרדה היא פרי הדמיון, אז שם נוכחותי. נסיר את מנגנון המיגננה, ונבחן אם יש חסמים נוספים. אולי חסרה אנרגיה, או שההרגל האוטומטי מפריע? אולי שחרור הרצון משחרר חסם משמעותי לנוכחות?

האם להיות בחווית הפחד ולהיות מודע להיותי בתוך הפחד הם שני צדדים של אותו מטבע הנוכחות? מהו הגורם לנו בכלל לרצות להיות נוכחים? האם יש התנגשות בין לרצות להיות נוכח ובמקביל לקיים מסלול חיים רגיל כמו משפחה ודת?

הצעה: נוכחות הנה חוויה ההרגשה של הסביבה, של עצמי, ושל השייכות שלי לסביבה. אולי זה שחרור הרצון, או לזרום. יתכן שנבלעים בתוך המצב, או שמודעים לכך שנבלעו בנוכחות, בזרימה.

על האלימות

אלים זו מלה שיפוטית, רלוונטית לבני אנוש, והשיפוטיות מאפשר חיי חברה תקינים. אבל האם הכרחי להיות שיפוטי כלפי אלימות? אולי זה רק תיאור מצב ותו לא?

הצבת גבולות כאקט חינוכי מרגיש כיומרנות, אבל כהגנה על האחר, החלש, ראויה. השאלה היא מדוע הגנה אל האחר תקרא בכלל אלימות?

אלימות קשורה קשר הדוק למחסור. מחסור מחייב מאבק על משאבים, והמאבק גורר אלימות.

האם לנטרל את המנגנון הרגשי כדי שפעולה שנראית כמו אלימות לא תחשב לאלימות זה בכלל אנושי? אז פסיכופת יכול לקבל לגיטימציה? אלא שפסיכופת כן פועל מתוך ההישרדות שלו, לא מתוך הרגשת שחרור. ומדוע יש התנגדות לשחרור הרגשות ההתגוננותיים? הרי בלעדיהם אני הכי קיים, הכי חי, הכי אנושי.

אם כופים עלי, או מצרים צעדי שזו אלימות, ואני לא רוצה להיות אלים וגם לא להתכופף, מה אעשה? אפשרי לבצע פעולות שנראות אלימות, אך בגלל שבחרתי לעשות, ולא מתוך כעס, נקמה, שליטה או תגובת נגד. פשוט לפתור את הבעיה באופן אופטימלי אפשרי.

האם מעשה שהנו אלים רק לכאורה, הוא אלים בגלל שמי שמסתכל מהצד חווה אותו כאלימות? האם הגדרת האלימות תלויה בצופה מהצד? הרי הוא לא שייך, וזה שלו בלבד.

בחברה הערבית גדלים ארגוני פשע, והם אלימים ולא רק בגלל הישרדות כלכלית, הם התעשרו כבר. אבל גם ארגוני פשע צריכים לשרוד, לכן אפשר לומר שלא רק החיילים ילדים שבשטח אלימים אלא גם שולחיהם ובעלי הארגונים, כי הכל מבוסס על הישרדות, אפילו מלחמת הישרדות בין הארגונים עצמם על תחומי שליטה.

אם שלושה מתנפלים על מישהו לשדוד אותו, והוא החליט לא להציע את ארנק, והפתרון היחיד שעלה בדעתו זה לשבור לאחד יד מה שמבריח את האחרים, זו אלימות, שבירת היד? יש אומרים שכן ויש שלא, תלוי בהשקפת העולם.

אף כי כל מה שרואים כאלימות נובע מהרגשות המגננה, ההישרדות, עדיין אין זה אומר שאין אפשרות להפריד את הצורך במגננה ולטפל באירועים כך שיגיעו לסיומם מבלי שהאלימות שארעה תגרור תגובת נגד אלימה, אלא תגובה לא אלימה, שפותרת את הבעיה.

האם הרציונל אינו גם כן הישרדותי? וההפרדה הטוטלית שלו מהרגש אינה מלאכותית? אולי זה מקור אי ההסכמה לגבי הגדרת האלימות.