ספרות יפה
ספרות היא כלי ביטוי, שבאמצעותו נכנסים לעומק הנפש ומגלים עולמות.
ביקשנו מהחברים להבא שיר או סיפור קצר, לפי טעמם, שמתאימים לדיון.
במהלך המפגש שוחחנו עליהם, אנשים נתנו את נקודת מבטם, וכך התאפשר לנו להתבונן פנימה, לשאול "למה", ואולי אף ללמוד משהו על עצמנו.
פתחנו בשיר "מה בסך הכל צריך אדם" מאת לאה גולדברג – כדי להתבונן על הצורך שלנו, שוחרי החופש והאינדיבידואליזם, בשייכות ותמיכה הדדית. והרי לשם מה נועדה הקהילה של בית הלמה? לשיח בינינו, לאינטראקציה.
את הקטע הבא הביא אלדד. זהו קטע מספרו של ו. ג. זבאלד, ״אוסטרליץ״, מבטא את אחת התמות המרכזיות ביצירתו: הסבל האנושי אינו נעלם עם מותם של הסובלים ואינו נמחק עם חלוף הזמן. הוא מוסיף להתקיים סביבנו, חבוי בנופים, במבנים, בחפצים ובזיכרונות, וממתין למי שיפתח את עיניו ולבו. ההווה, אצל זבאלד, רווי עקבות של העבר; ההיסטוריה אינה מסתיימת אלא ממשיכה להדהד בתוך החיים עצמם. משום כך תפקידו של האדם אינו רק לדעת את העבר, אלא להיות קשוב לנוכחותו המתמדת ולשאת באחריות כלפי זכרם של מי שאינם יכולים עוד לספר את סיפורם.
גם את הקטע הבא הביא אלדד.
זהו קטע מיומנה של אתי הילסום שפורסם בספר ״השמים שבתוכי״, שמבצע מהפך תיאולוגי. בעוד שהאמונה הרגילה מבקשת מאלוהים להושיע את האדם, הילסום כותבת כי אלוהים אינו זה שיכול להציל אותנו, אלא אנו נדרשים לסייע לו. לדבריה, בתקופות של אלימות, שנאה והשפלה, האחריות האנושית היא לשמור על מקומו של האל בלב האדם. האל אינו נתפס כאן ככוח כל-יכול המתערב מבחוץ, אלא כניצוץ של חמלה, מוסריות ואנושיות המצוי בתוכנו.
מנקודת מבט זו, הסכנה הגדולה ביותר במלחמה אינה רק ההרס הפיזי, המוות והחורבן, אלא האפשרות שהאדם יאבד את אנושיותו. כאשר השנאה, הנקמה והאכזריות משתלטות על הנפש, עלול להיכבות אותו ניצוץ פנימי שעליו מדברת הילסום. זהו גם החשש העמוק המשתקף אצל זבאלד: לא רק שהקורבנות יישכחו, אלא שגם יכולתנו לחוש את כאבם תתעמעם. שני הכותבים, כל אחד בדרכו, מזכירים לנו כי המאבק החשוב ביותר בזמן של מלחמה אינו רק על החיים, אלא גם על שימור הזיכרון, החמלה והאנושיות.
שיר שהביאה עליזה, מתוך הספר "Now We Are Six" מאת א.א. מילן (שכתב את פו הדב)
את השיר "כתוב בעיפרון בקרון החתום" מאת דן פגיס הביאה שרון.
23 מילים חפות מכל אימה שנשזרו בגאוניות לחוויה קיומית מטלטלת.
השיר לא מדבר על טראומה אלא טראומה בעצמו: הזמני (העיפרון) הופך לנצחי (קרון חתום) כפי שטראומה היא אירוע מן העבר שנוכח בכל רגע. השיר הוא קטוע (תגיד לו שאני) ומעגלי בו זמנית (תגיד לו שאני כאן בקרון…) מטראומה אין מוצא וגם הקוראים חלק ממעגל הטראומה (תגידו לו ללא שום יכולת לומר).
הניתוח הסומטי הוא משותף עם alter.systems.
סיפור קצר "צפירה" של אתגר קרת שהביאה יפה.
בחרתי להביא למפגש את "הצפירה" מאת אתגר קרת כי, כמו רבים מסיפוריו הקצרים והמשובחים, הוא מאתגר את הקורא הישראלי, ויוצק לכל סיפור דילמות ודיסוננסים לרוב… בסיפור הזה הוא מתאר את ההתמודדות עם נושא השואה: התייחסות הילדים אליה ובמשתמע גם יחסים נוער/מחנכים, נוער/הורים. בשנינותו הוא גם לא נוקט עמדה שיפוטית אלא דורש מהקורא לשאול שאלות נוקבות – ובזה כוחו של המחבר ויצירתו.
3 שירים של המשוררת הפינית אוה קילפי (בתרגומו של רמי סערי) שהביאה נירה. שירים שמדברים בעד עצמם.
השיר הראשון מהווה הזמנה לחיבור, לאיתגור, לרגש. אם אתה מפריע, אז תפריע באמת – כנס לנפש פנימה.
השיר השני מדבר על דעת פתוחה.
דעות, אמונות, תפיסות עולם – אלו עוגנים שאדם מחזיק כדי לשרוד בעולמנו (פרשנויות לחוויות שאנו עוברים). אם כך, בדעה פתוחה יש את האומץ לשחרר אחיזה, יש בזה פתח לשינוי ולצמיחה.
השיר השלישי מדבר על המקום של הכאב בעולמנו.
אנו נוהגים להרחיק מאיתנו כאב. זה מנגנון הישרדותי (כמו שאוה קילפי אומרת שברוב יעילותנו אנו משליכים הצידה). אוה קילפי מציעה התבוננות מחודשת בכאב, כאל איכות אחרת, קיום אחר שיש בו יופי משלו – אנושי, רגיש, עדין, פגיע.
