בית הלמה, במהותו, נועד על מנת לאפשר שיח חופשי.
בעולם בו החזק שולט וקובע את הנרטיב של השיח הציבורי (או את המחלוקת שעליה יש להילחם), אנו רוצים לייצר שיח אחר.
שיח שמאופיין בהקשבה, מתוך הבנת החשיבות של הפאזל האנושי שבו לכל פרט יש ערך מוסף. שיח שיש בו מקום להתבוננות, לשאילת שאלות, ערעור על מוסכמות והנחות יסוד, כולל ערעור על השיח עצמו.
אך אנו חיים בעולמנו, וכשהשיח החיצוני מדמה זירת קרב, משהו מזה נכנס גם לבית הלמה.
אז מה עושים? חוקרים, מתבוננים, ושואלים למה.
המלכוד
אולם, כיצד ניתן להתבונן בשיח באמצעות השיח, אם שורש הבעיה הוא בשיח עצמו?!
האם אתם מבינים את המלכוד?
אדגים את המלכוד באמצעות הקשר אחר. הסרט נפלאות התבונה, מספר על ג'ון נאש, מתמטיקאי גאון זוכה פרס נובל לכלכלה, שהיה חולה סכיזופרניה. בסרט מתואר כיצד הפתרונות הרפואיים שהציעו לו (כמו מכות חשמל ותרופות) פגעו לו גם ביכולת החשיבה היוצאת דופן וגם ביכולת התפקוד המינית. אז הוא מחליט לוותר על הפתרונות הרפואיים ולמצוא לבעיה פתרון משלו. הקטע הקצר הבא מדגים את המלכוד – כיצד הוא יכול לפתור בעיה של המיינד באמצעות המיינד?
דרך הלמה
אציג לפניכם את הדרך שלי להתמודדות עם בעיה/משבר, שנובעת מהתנהגות רגשית אוטומטית (כלומר – התנהגות רגשית שמונעת מהאוטומט ההישרדותי – קפא/הילחם/ברח).
שלב 1 – זיהוי הבעיה
כיצד אני מזהה שמדובר בהתנהגות אוטומטית? כאשר אני מזהה על עצמי (או על אחר) התנגדות רגשית לסיטואיציה מסוימת, ומזהה תגובה של התגוננות (קפא / הילחם / ברח).
שלב 2 – למה לסבול, יש אקמול
כמו שאקמול נותן מענה מיידי לסימפטום, כך ניתן להיעזר בכלים שיכולים לתת הקלה מסוימת כאן ועכשיו, ולאפשר לעצמנו לקחת אוויר.
שלב 3 – תהליך התבוננות
תהליך ההתבוננות כולל מספר שלבים, והוא משמש להבנת המנגנונים האוטומטים, לחמלה (על עצמי ועל הזולת) ואולי אף לשחרור מסוים של האוטומטים דרך ההבנה הזאת. אסביר את התהליך בגוף ראשון, ניתן להיעזר בו גם להתבוננות על האחר.
> מתן מקום לרגש – כיצד אני מרגישה בסיטואציה? איך זה מרגיש בגוף? (התבוננות בגוף מסייעת להגיע אל הרגש)
> לשאול למה – התבוננות כנה ואמיצה פנימה – למה אני פועלת באופן הזה? למה אני מרגישה כך?
> זיהוי האוטומט – התשובה לשאלות ה"למה" יכולה להוביל להבנת האוטומט שמניע אותי.
> חמלה – ההבנה שמדובר במנגנון הגנה רגשי אוטומטי, מובילה לחמלה.
> הקשבה עצמית – המנגנון ההישרדותי שלי מלמד אותי על עצמי, הקשבה לעצמי מאפשרת לי לזהות מה הדרך הנכונה לי.
שלב 4 – אמצעי לטווח ארוך
מטבע הדברים, אנו נוטים לחזור אל האוטומט (והרי הוא מנגנון הגנה רגשי), ולכן כדי שנוכל להטמיע דרך פעולה אחרת, מאד עוזר להסתייע באמצעי חיצוני (עזרה מקצועית, חבר מחויבות, פתרון טכני כלשהו).
באגים בשיח
כיצד אנו מזהים שיש אוטומט רגשי בשיח?
אם אנחנו מזהים (על עצמנו או על האחר) מתן חשיבות גדולה לתוכן של הדברים (רצון לשכנע, רצון להעביר מסר, רצון שיבינו למה אנחנו מתכוונים) – יש מצב שהתוכן הוא רק תירוץ, ומסתתר שם באג.
אציג לפניכם כל מיני התנהגויות אוטומטיות בשיח קבוצתי ("באגים" בשיח). ואני מזמינה אתכם להתבוננות – איך זה מרגיש? איזה שאלות "למה" ניתן לשאול? מה האוטומט שמניע? מה עם קצת חמלה?
(1) "כשל" היו"ר – אם יש באגים בשיח, סימן שיש באג בניווט של השיח
(2) התפרצות – התפרצות לדברי הזולת (או כל יחס שלא מכבד את הזולת)
(3) השתלטות – השתלטות על זמן השיח
(4) פינג-פונג – כאשר בשיח קבוצתי יש חילופי דברים בין שניים
(5) לטיול יצאנו – כאשר אדם חוזר על עצמו או סוטה מהנושא
(6) משאית שפורקת ידע – כשמנחה במפגש שיח לא משאיר מקום לשיח
דוגמה – כשל היו"ר
דרך הלמה דורשת התבוננות אמיצה פנימה מתוך כנות של אדם עם עצמו.
השיתוף שלי כאן נועד לצורך הדגמה, אך הוא כן וחשוף. אני משתפת את ההתבוננות העצמית שלי כיו"ר, מתוך לקיחת אחריות על השיח.
שלב 1 – זיהוי הבעיה
השיח בבית הלמה מרגיש לי לפעמים כמו שדה קרב. זה לא מה שהייתי רוצה שיהיה בבית הלמה. ומצד שני, אני גם לא רוצה להיות 'שוטרת' או 'גננת'. אבל אני היו"ר, זו אחריות שלי. אני תוהה – האם זה שווה את המאמץ? אני מזהה שבמקום לנווט את השיח, אני בהתגוננות.
שלב 2 – למה לסבול, יש אקמול
"תציבי גבולות", אומרים לי. אוקיי, אני מבינה שעליי להשלים עם כך שאין אידיאל, יש מציאות. וכדי שאוכל לצאת מהמלכוד ולהתבונן בשיח באמצעות השיח, עליי להציב גבולות, לא כדרך התנהלות, אלא ככלי עזר.
שלב 3 – תהליך התבוננות
זיהיתי שאני בהתגוננות, מצאתי שאין לי ברירה אלא לקחת "אקמול" (להציב גבולות), ואני עוברת לשלב הבא, להתבוננות עצמית.
> מתן מקום לרגש
אני מזהה על עצמי תיסכול, רגשות אשם, הרגשה שנכשלתי, וכעס. כעס על מי שמתפרץ, כעס על מי שמשתלט על השיח, כעס על מי שמוותר, כעס על מי שיכול לעזור ולא עוזר, ובעיקר כעס על עצמי שלא השכלתי לפעול.
> לשאול למה
אני שואלת את עצמי "למה לא השכלתי לפעול?" ואני שואלת את עצמי גם "למה אני מרגישה שנכשלתי?"
> זיהוי האוטומט
כשאני שואלת את עצמי למה, ומתבוננת בכנות פנימה, אני מגלה את האוטומטים שלי:
כשהשיח הופך אגרסיבי, קורה לי שאני קופאת במקום. זאת תגובה רגשית אוטומטית.
אני מגלה גם שיש לי ציפיות שאנשים יקחו אחריות. הרי מדובר באנשים בוגרים, אני לא אמורה לנהל אותם, וזאת גם לא המטרה שלי בבית הלמה.
אני מגלה גם שתחושת הכישלון נובעת מכך שיש לי ציפיות מעצמי שאתפקד באופן אופטימלי בכל מצב. אני אמורה להיות גיבורת על, לא? אני מזהה פה גם גאוה.
> חמלה
אני מבינה שפעלתי מתוך האוטומט, וגם חבריי פועלים לפעמים מתוך האוטומט. אין גיבורי על… יש פה בני אדם עם המון רצון טוב. אני לא כשלתי כי אני עושה כמיטב יכולתי. גם חבריי לא כשלו, גם הם פועלים הכי טוב שהם יכולים בכל רגע נתון. אז קצת חמלה, לא?
> הקשבה עצמית
מה הדרך שלי? מה הדרך שנכונה לי ונכונה בעיניי לבית הלמה?
הדרך שאני רוצה להטמיע גם לעצמי וגם בבית הלמה, היא הדרך הזאת – דרך של הקשבה והתבוננות (והצבת גבולות ככלי עזר בלבד, כ"אקמול").
שלב 4 – אמצעי לטווח ארוך
אני רוצה להטמיע תהליך התבוננות לטווח ארוך, אבל כיצד? הרי אני יודעת שהנטייה הטבעית היא לחזור לאוטומט. אני מבינה שעליי לבקש עזרה בהטמעת התהליך – עזרה ממי שיש לו כלים לעשות זאת, ומוכן לסייע (ואני משחררת שליטה ומשחררת גאוה).
תודה על ההקשבה ♥