בפגישה קודמת עלתה הסוגיה של המאבק על גבולות בין ילדים והורים. גם הורה רגוע עם אורך נשימה ימצא את עצמו כועס על הילד בסופו של דבר.

כיצד ניתן להתמודד בסיטואציה הזו אם אנו מקבלים את הכעס כגורם עוין, מפריע?

שאלה זו לגיטימית גם במרחב החברתי של מבוגרים. מישהו מנסה לפגוע בי, בין להכעיס או להעליב או לגמד, אפילו להתרחב על חשבון טריטוריה שרשומה על שמי בממסד. אני מבין שאלו היבלות שלו שמדברות. ביכולתי לחמול, לא להגיב. אבל אם לא אגיב, מעמדי בהחלט יכול להפגע ואשלם מחיר חברתי או כלכלי כלשהו.זה יכול לקרות במקום העבודה, בחוג חברים, אפילו במשפחה המורחבת.

הכלי המוצע הוא התחזות. אני חומל על האחר וחולשותיו, אבל מתחזה ככועס, כנלחם, אולי אף מעליב בחזרה. אבל כל זה ללא שהדבר נובע מהמערכת הרגשית-מנטלית המגוננת עלי אוטומטית. כלומר, מתוך בחירה.

נשאלה השאלה האם זה בכלל לגיטימי לפגוע באחר מתוך בחירה. יש דרכים אחרות כגון כלים של תקשורת מקרבת. דבר אחד זה להגן עלי ואחר זה לפגוע במישהו. הכוונה חשובה. אולי עדיף כבר כעס אוטומטי על פני העמדת פנים של כועס, או כל רגש מסוג זה. מצד שני, אולי הגעתי למסקנה שיש צורך להרתיע, "אל תתעסק אתי", אחרת תהיה המשכיות שתפגע בי.

בכל מקרה, זו משימה לא קלה לישום. היא מחייבת אותי להיות נוכח, לקרוא את האירוע באובייקטיביות, להיות מנותק מההזדהות שלי עם דעותי על טוב ורע, והציפיות שלי של מה צריך או היה צריך לקרות.

תהליך שכזה מקרב אותנו יותר להבנת סוגיית הבחירה. האם אני בוחר או שהאוטומט בחר לי.

משימת השבוע (למי שבוחר בה): אל מול אירוע פוגעני שניצב לפני, להרגיש שיש לי בחירה כיצד להגיב, ולהגיב "בכאילו" התנגדות, מבלי שהמערך הרגשי-מנטלי מניע אותי.

אם לא מעוניינם או שלא מזדמן אירוע שכזה, אז כל משימת הקשבה שמעצימה את יכולת ההקשבה שלי הנה בחירה מועילה.

שיתוף חוויות מהמשימה השבועית – אומץ / הקשבה / היבלת של האחר

מאז שיצאתי למסע לחיפוש הכעס, אני מוצאת אותו. אני מקווה שזה כמו לכווץ אגרוף כדי לשחרר אחר כך.[תגובה] גם אני נהייתי יותר רגיש.. מאז שהצטרפתי לאיתגוריה יותר מאותגר.. (ויש בזה גם מפתח חשוב – מי שמחפש מוצא)

התנצלות (אמיתית) מצריכה אומץ ועוצמה פנימית. [תגובה] אני לא מרגישה אמיצה כשאני מתנצלת. אין לי בעיה להתנצל.

האם כל מחשבה של התנגדות (התגוננות) שעולה היא כעסון קטנטן? אולי כעס גדול מורכב מחבילה של הרבה התנגדויות קטנטנות בגודל מיקרוסקופי שמתאחדות. [תגובה] כעס גדול זה קש ששובר את גב הגמל, לא? אבל לא בהכרח כל התנגדות היא כעס קטנטן. אפשר להתנגד בלי לכעוס. נראה לי. [תגובה] יש גישה הגורסת ש'כעס' זה אי היכולת להישאר עם אי הנעימות/ פגיעות שהתעוררה בי.

happyness = your current situation – minus expectations  [תגובה] אז אם אדם בכאבים, ואין לו ציפיות שמצבו ישתנה, הוא מאושר? ומה ההבדל בין ציפיות לאמונה? והאם אושר זו מטרה?

לגבי ההבדל בין ציפיות לאמונה – לי אישית זה מייצר חיבור חדש בקלבסה שלי וזה ראוי לציון לשבח היתכן שאין יכולת להפריד ביניהם? מלבד מצב ההוויה של אמונה – שזו קטגוריה שונה לחלוטין – אצלי שאני במצב של מזהה שאני מפוצץ באמונה – זה קצת אומניפוטנטי כזה – פתאום אני יכול הרבה יותר ושום מחשבה  (כמו פחד או נחיתות או שיפוטיות וכו) לא מגבילה אותי בשום דרך. זאת לא אמונה ב'משהו'. זה וודאות של עצמת חוויה ויכולת מאד לא שגרתית. וזה מצב של אמונה – כי הוא חסר 'אי אמונה'  [תגובה] ציפיות זה מהראש, מחשבות. אמונה זה מהבטן, הרגשה פנימית. זו החוויה שלי

מה יכולות להיות הסיבות לרצון שהמצב ישתנה? [תגובה] התשובה האוטומטית היא סבל. אבל אני לוקחת את זה למסע, רצון להשתנות, להתפתח, להתגבר. האם אפשרי להציב מטרה (כמו אושר) בלי ציפיות? האם אני באמת מציבה מטרה, או שזה האוטומט ההישרדותי שמציב לי?

חשבתי שאנו עוסקים בחשיבה ביקורתית ועצמאית.. אתה דובק בטענה ישנה ומוכרת.. איפה החשיבה העצמאית והביקורתית?  [תגובה] אם אתה ביקורתי ועצמאי וחושב אחרת, אתה צריך להתמודד מול כמה ניסויים לא אינטואיטיביים שמוכיחים אחרת.

אצלי הנושא של כעס מאד רדום ונראה לי שהסיבה היא שאין לי יותר ציפיות (חוץ מהילדים שלי שיאהבו אותי ללא תנאי) מאף אחד ומשום דבר. מכיוון שרוב הזמן הילדים שלי משדרים לי אהבה אני די בטוב עם עצמי.
יש כמה נושאים שעדיין יש לי רגשות אשם שם והם כן מניעים אותי לפעולת תיקון.
הגישה הרוחנית שאני נוקטת בה כשעולה משהו לא נוח או לא נעים זאת התמרה ושחרור. למדתי בקורסים רוחניים רבים ואחת השיטות לריפוי היא מיכל התמרה. כשעולה משהו קשה שמים את הרגש הזה במיכל ההתמרה הופכים אותו לאהבה ללא תנאי ושולחים לאור הבורא.
אם אתם שואלים מי הבורא ? כל אחד נותן לו הגדרה שמתאימה לו בגדול בעיניי זאת תודעה יוצרת מציאות שהיא גדולה יותר מתודעת אדם פרטי כלשהו. נכון לעכשיו נראה לי שזה צבר של תודעות שנמצא בואקום על גבי השדה האלקטרומגנטי שבו אנו נמצאים באופן תדיר מבחינה פיזיקלית. השדה הזה מלא אנרגיות וגלים בתדרים שונים והוא מאד אינטליגנטי ומכיל תודעות רבות .
זה פתר לי הרבה בעיות של ניקוי יבלות רגשי אשמה ובעיקר שיפוט עצמי.

מרגיש לי לא טבעי, להציב גבול במנותק מהרגש. הרגש מניע לפעולה. זה לא חייב להיות כעס כלפי מישהו, זה יכול להיות כלפי המצב. 
אם יונה תחרבן לי על הכביסה, לא אכעס על היונה, כן ארגיש אוף על המצב, וכן אגרש אותה.
ובכל זאת יש הבדל בין בני אדם לחיות. עם בני אדם אני מניחה שיש מודעות ויכולת בחירה, וזה משפיע. [תגובה] כועסת על מצב או כועסת על מישהו, המקור הוא מגננה בשניהם, לא?

גם הזדמנות אך גם מלכודת: יכולת לצפות את המציאות מעניקה לנו הזדמנות לשרוד. אך לוכדת אותנו בתכנון והשלכה צרה על המציאות, במקום לפגוש אותה נחוכה  [תגובה] אפשר להפריד בין ציפיה לתחזית. הראשונה נובעת מאיך צריכה להיות המציאות כדי שארגיש בטחון עצמי, השניה נובעת מהצורך לתכנן תכנית עבודה לסדרת פעולות להשגת מטרה (נגיד השרדותית או פסואדו השרדותית).
לא חייבים להושיב את שניהם באותה קוביה.  [תגובה] השאלה היא האם תפישת האושר שלנו יושבת על העלמת הטווח בין ציפיה למימושה? והאם כל זה יושב על התבניות הקדומות?! כי אם כן, ניתן לטעון שתפישת האושר מבוססת על ונובעת בראש ובראשונה מ'ציפיות', ולא להיפך  [תגובה] בחוויה שלי, אושר היא הוויה, מנותקת מהנאה. אין אפשרות לאושר, או להיות, כאשר אני במצב של ציפיות.
אם ציפיה שלי לא מתמאלת, התאכזבתי. אם כן, התמלאתי גאוה, לא אושר.