התנהגות הנגזרת מהעבר (הרגל, חינוך, דעות קדומות, הינדוס תודעה), ללא חשיבה/התערבות מודעת.

מנגנון שתפקידו לאפשר לנו לשרוד. נוח לנו לחלק כאן את האגו לשלשה מרכזים עצמאיים יחסית: פיזי, רגשי, מנטלי. לכל מרכז שפה וזיכרון משלו.

אזור הנוחות שלנו מבוסס על הפרשנות שגיבשנו לגבי העולם שמולנו, הוא האוטומט שאנחנו מורגלים בו.

אזור אי-הנוחות נמצא מחוצה לו, מאמת אירועים אל מול הפרשנות הקיימת ומוכן לערער על העולם שנבנה כבר כאשר מגלה סתירות. לכן זהו האזור שלא מאפשר לנו להירדם אל תוך האוטומטיות.

קונפליקט או סתירה בין התפיסה של האדם את עצמו או את המציאות (אמונה, עמדה וכדומה) לבין ההתנהגות שלו בפועל.

התנהלות שלי, שנובעת מדיסוננס קוגנטיבי,  ולכן אני לא יכול או לא רוצה לראות, גם אם מצביעים לי עליה.

שארית מחוויה מכאיבה, שגורמת לתגובה רגשית (שמקפיצה אותי), כאשר מופעל טריגר.

יתכן שיבלות צומחות מתוך דבשת שהוארה ובהיותי ער להן יש לי אפשרות לעמוד על מקורן ולנסות לשחרר אותן.

רגש המבטא תחושה של השתתפות בסבל, המלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מן הסבל של האחר.
להבדיל מרחמים, חמלה מתבצעת בין שווים ולא מתוך התנשאות המרחם על המרוחם. חמלה מתפתחת בזכות פיתוח הקשבה והכלה.

(שימו לב שאנו משתמשים כאן בפרשנויות שהשתרשו לחמלה ולרחמים, ולא במשמעות המקורית של המילים).

נשתמש כאן במילה מולקולה כדימוי.  אפשר לדמיין את הפרט כאטום בתוך אוסף של מולקולות, למשל מולקולת המשפחה, מקום העבודה, חוג, כל מולקולה גם היא חברה במולקולות גדולות יותר כמו קהילה, ישוב, עיר, מדינה. בניגוד למולקולה, האטומים קשורים בקשרים מרובים ביניהם, שהן התכונות.

רגשות שגורמים לתחושת חוסר נוחות, ועולים מהצורך להתגונן אל מול הסביבה והחברה.

רגשות שמקורן אינן בהתגוננות אלא בהוויה מתמשכת, כגון חמלה, אמונה, אהבה, שמחה, תקוה.
רגשות כמו עצב וצער גם כן אינן נובעות מהתגוננות אך הן הרגשות של הטווח הקצר אל מול אירוע ספציפי.

טענה כנגד – כל הרגשות הן תוצאה של מנגנון הישרדותי. אנו רוצים לקרב הנאה/עונג ולהרחיק כאב/סבל. מכאן נובע שנרצה להפחית רגשות שליליים, אבל יש להם תפקיד, הם משמשים כאינדיקציה הישרדותית (לא רק במובן הפיזי, אלא גם חברתי, משמעות ועוד).