הקדמה – איך נולדות מחשבות? איך נולדות דעות ותפיסות עולם?
אם תינוקות היו מדברים, האם היו מביעים את דעתם? "אמא – יותר מדי רועש פה בחוץ, מה זה העולם שהבאת אותי אליו?", "אבא – אני תינוק, לא טמבל. אל תעשה לי פרצופים בניסיון להצחיק אותי, פשוט דבר איתי על החיים".
תינוקות חווים, את עצמם ואת העולם סביבם. השפה והמחשבה (מחשבה מודעת על העולם) מתפתחים תוך כדי ובהדרגה. מדוע? כיוון שהחוויה האישית הסובייקטיבית (תחושות גוף, רגשות, חוויות שעוברות עלינו) היא הבסיס שעליו אדם מגבש דעות ותפיסת עולם. תפיסת העולם משמשת לאדם עוגן, היא נותנת לו הסבר לחוויה הסובייקטיבית.
חוויה אישית ← מחשבות, שאילת שאלות ← דעות, תפיסת עולם
מה קורה ברגע שאדם מגבש לעצמו תפיסת עולם? החיפוש מסתיים, והתהליך מתהפך. תפיסת העולם הופכת לעוגן, לאמת, לידיעה שהאדם מחזיק בה ופועל על פיה. יש לו תשובות והוא מפסיק לשאול שאלות. את החוויה האישית, הרגשות ואפילו את תחושות הגוף – הוא מפרש על פי תפיסת עולמו.
עד מתי? עד שהאדם חווה חוויה אישית מטלטלת, משבר – אשר מזעזע את תפיסת עולמו. כתוצאה מהטלטלה הזו – או שהאדם יעמיק אחיזה בעוגניו, או שישאל שאלות ויעדכן את תובנותיו לגבי עצמו ולגבי העולם סביבו.
וזאת, כמובן – דעתי הסובייקטיבית, אשר נשענת על חווית התבוננות סובייקטיבית על עצמי ועל העולם סביבי.
1. המטרה – חופש ביטוי
במאמר זה אתאר סוגים שונים של שיח ואת ההבדלים ביניהם, על מנת לייצר מודעות לשיח בינינו (בבית הלמה ובאופן כללי), אשר תסייע לייצר, באופן מודע, שיח שיש בו כמה שיותר חופש ביטוי.
2. חופש ביטוי ואמפתיה
בית הלמה קם מתוך רצון להוות אלטרנטיבה של השכלה חופשית – השכלה שמבוססת על חופש מחשבה וחופש ביטוי. מה זה אומר "חופש ביטוי"? ומה זה חופש בכלל?
חופש וגבולות הולכים יחד. כיצד? תארו לכם ילד שעומד על גג של מגדל, ואין גדר מסביב. מה יעשה? הוא יצר את צעדיו למרכז הגג ויפחד לגשת לקצה ולהביט למטה. לעומת זאת, אם יהיו גדרות יציבים מסביב, הוא ירגיש בטוח להסתובב חופשי על הגג.
חופש וגבולות הולכים יחד גם על מנת שהחופש יהיה מנת חלקם של כלל הפרטים, ולא רק של החזקים בחברה. כלומר, על מנת שהחופש יהיה שוויוני ככל האפשר.
החופש של החזק לרמוס את החלש, איננו חירות כי אם לעג לרש
כך גם לגבי חופש ביטוי.
חופש ביטוי מושג כאשר כלל האנשים מרגישים בנוח להתבטא לפי דרכם, ויש סבלנות ופתיחות גם לקצב האישי, גם לדעות ואמונות שונות, וגם לדרכים השונות של אנשים לבטא את עצמם – גם למי שמהיר תגובה ומתנסח באופן חד ושוטף, וגם למי שזקוק לזמן לחשוב, להפנים ולשקול כל מילה בדבריו, גם למי שמתנסח טוב יותר בכתב, וגם למי שמתנסח טוב יותר בעל פה. חופש ביטוי מאפשר גם לשתוק ולא דוחק באדם לדבר כאשר אינו מעוניין בכך.
חופש ביטוי – חופש לכל אחד להתבטא על פי דרכו
כאמור, חופש וגבולות הולכים יחד. לכן, על מנת שחופש הביטוי יהיה אכן חופש לכולם, יש לשמור על גבולות השיח. כיצד?
דרך 1 – כללים חיצוניים אשר שומרים על חופש ביטוי שוויוני.
דרך 2 – שיח אמפתי שבו הגבולות מופנמים, ללא צורך בכללים חיצוניים.
שתי הדרכים הללו משלימות זו את זו. ככל שהשיח יותר אמפתי נדרשים פחות כללים חיצוניים.
האידיאל – שיח אמפתי ללא כללים חיצוניים כלל
מהי אמפתיה? מהו שיח אמפתי?
אמפתיה – לדמיין את עצמי בנעליו של האחר.
שיח אמפתי נותן מקום לדעותיו של הזולת, לאמונותיו ולרגשותיו. לא מבטל אותם, לא שופט אותם (לא מחלק ציונים – לא לטוב ולא לרע), ולא כופה על הזולת דעות ואמונות. שיח אמפתי מאפשר לזולת לבטא את עצמו בדרכו (כל עוד דרכו אינה פוגעת בחופש הביטוי של אנשים אחרים). במילים אחרות – שיח אמפתי הוא שיח שיש בו חופש ביטוי שוויוני בילד-אין, גם טכנית וגם מהותית.
כיצד? על ידי הקשבה. הקשבה היא הבסיס לשיח אמפתי:
- הקשבה לעצמי – איפה אני בשיח? האם אני מדברת על החוויה האישית שלי? האם אני מחווה דעה? מה הרגשות שעולים לי בשיח? מה תחושות הגוף שעולות לי בשיח? האם מעניין לי? למה חשוב לי לומר את דבריי? האם אני בהקשבה לעצמי תוך כדי השיח, או שהדברים מתבררים לי רק בדיעבד? ואולי איני בהקשבה כלל?
- הקשבה לזולת – הקשבה לזולת מתייחסת לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לרוח הדברים, לרגש, לבן אדם כמכלול. הקשבה ממקום אמפתי שמכבד את הזכות של הזולת להרגיש ולחשוב אחרת ממני, ודווקא משום כך יש לו גם הזכות לקחת חלק בשיח בדיוק כמוני. הקשבה לזולת ממקום שמכבד את דרכו להתבטא באופן שונה ממני. הקשבה לזולת מנקודת מוצא של צניעות מחשבתית – כי בכל מפגש עם הזולת אדם לומד ומתפתח.
- חופש להקשיב אחרת – האם יש דרך אחת להקשיב? (למשל, לשבת בשקט ולהתרכז בדבריו של הזולת) ומה עם החופש לא להקשיב? לאנשים שונים יש גם דרכים שונות להקשיב, ויכולת שונה להקשיב. יש אנשים שמקשיבים יותר לתוכן הדברים, ויש אנשים שקשובים יותר לחוויה הרגשית. שיח אמפתי מאפשר גם דרכים שונות להקשבה.
3. סוגים שונים של שיח
כשאנשים משוחחים ביניהם (בשניים או בקבוצה), לרוב אין הם נותנים דעתם לסוג השיח, ויכולים גם להיות סוגים שונים של שיח שמשתלבים זה בזה. ההבחנה כאן בין סוגי השיח נועדה להעלות את הנושא למודעות ולייצר מרחב של בחירה בהתנהלות בתוך השיח. אתאר כאן כמה סוגים של שיח ואת ההבדלים ביניהם:
שיח היררכי, שיח על חוויה אישית, שיח דעות/אמונות, שיח רעיונות, וחוות-למות (לשאול "למה").
שיח היררכי
שיח היררכי הוא שיח שבו צד אחד נותן ידע וצד אחד מקבל ידע. זו צורת השיח המוכרת במערכת החינוך ובמוסדות להשכלה גבוהה. בשיח היררכי, חופש הביטוי מוגבל מטבעו, על מנת לאפשר את תהליך רכישת הידע. השכלה שמבוססת על העברת ידע ניתן לדמות למשאית שפורקת סחורה:
משאית עמוסה בידע משוכלל יוצאת מנקודה א' ונוסעת לנקודה ב', במהירות של 140 קמ"ש, פורקת סחורה במהירות של 230 קמ"ש, ועוזבת. והשאלה היא: למה?
בבית הלמה, העברת ידע מהווה נקודת התחלה, שממנה אפשר לנהל דיון ולאתגר את הידע הקיים. כלומר – השיח הוא מה שמתרחש לאחר השלב הראשוני של רכישת הידע. אפשר לומר גם ששיח ההיררכי שבו צד אחד מדבר וצד אחד שותק (או, במקרה הטוב, שואל שאלות לצורך הבנה) הוא שיח מנוון.
חוויה אישית
שיח שבו אנשים מספרים על מה שעבר עליהם, על הרגשות שלהם, או על התכנונים שלהם. גם בשיח כזה יש מעבר של מידע מצד אחד לצד אחר, אך המידע לא נועד לצרכי לימוד, והשיח לא נדרש להיות פורמאלי והיררכי.
כיצד ניתן לדבר על חוויה אישית באופן אמפתי?
בשיח שמתמקד בחוויה האישית קל יותר להיות אמפתי, אם אנשים מדברים בשפת "אני" ולא בשפת "אתה". כלומר, כאשר אנשים מתארים את החוויה האישית, ללא פרשנויות. לדוגמה:
"אתמול התנגשתי ברכב חונה. עם הברך…" – תיאור של חוויה אישית בשפת "אני".
"איך הוא חונה ככה? בדיוק במקום שאני עוברת!?!!…" – עם קמצוץ של פרשנות 🙂
שיח דעות/אמונות
אמונה (או תפיסת עולם) עומדת בבסיס ההבנה של האדם את המציאות, והיא משמשת כעוגן הכי חזק שיש לאדם, במיוחד כאשר האדם תופס את האמונה כאמת אובייקטיבית שאין עליה עוררין. בשיח שבו יש אמונות שונות – יש קונפליקט. מדוע? כיוון שאמונה שונה מערערת על העוגן שלי. הרי אם האמונה שלי היא אמת מוחלטת, אז אמונה אחרת, מן הסתם, היא שקר. זאת הסיבה שאנשים מעדיפים לשוחח על אמונות עם אנשים שחולקים איתם את אותה האמונה, גם כדי להימנע מקונפליקט חסר טעם, ובעיקר כיוון שכך אנשים מקבלים אישור וחיזוק לעוגן שלהם.
להבדיל מאמונה שמהווה תפיסת עולם כוללת, יש לאדם דעות בנושאים שונים שאותן הוא מגבש או מאמץ, בהתאם לחוויות הסובייקטיביות שלו, ובהתאם לתפיסת עולמו.
שיח על דעות הוא פחות מאיים משיח אמונות, אולם, מכיוון שהרבה פעמים הדעות שאנו מאמצים נגזרות מתפיסת העולם שלנו – השיח עדיין יכול להיות מאבקי ועדיין אנו יכולים להרגיש מאוימים מדעה מנוגדת לשלנו.
ומה עושה אדם שמרגיש מאוים? מתנהל על פי אינסטינקטים הישרדותיים:
- ברח – נמנע מלדבר על הנושא ("כאן לא מדברים על פוליטיקה…", "בואי נסכים שלא נסכים…", "אני לא רוצה לדבר על זה").
- הילחם – וויכוח שאין בו הקשבה, אלא צורך להביע עמדה (להיות צודק).
כיצד ניתן לנהל שיח דעות/אמונות באופן אמפתי?
- מודעות – מודעות לכך שמדובר בשיח על דעות או אמונות, ומודעות למקום שבו אני נמצאת בשיח הזה (הקשבה עצמית).
- צניעות מחשבתית – הנחת יסוד שאנחנו לא מחזיקים ב"ידיעה" או ב"אמת מוחלטת", אלא בדעה סובייקטיבית או תפיסת עולם סובייקטיבית (אני לא יודעת הכל).
- סקרנות ופתיחות – עניין לשמוע דעות/אמונות אחרות, מתוך סקרנות ורצון ללמוד ולהתפתח.
- כבוד הדדי – תפיסה בסיסית שמכבדת את הזכות של כל אדם להחזיק בדעות/אמונות שונות משלי, ושזה לא תפקידי לשכנע אותם או לחנך אותם לחשוב אחרת (הקשבה לזולת). להתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.
- לחתור למטרה משותפת – למשל, מטרה שהשיח יהיה אמפתי…
- מתן חשיבות לשיח אמפתי – מתן עדיפות לקשר האנושי, לאמפתיה, בהשוואה לרצון "לנצח" בוויכוח.
- לצמצם ככל האפשר את השיפוטיות – כולל השיפוטיות כלפי השיפוטיות עצמה. להבין שהשיפוטיות היא חלק ממי שאנחנו, ולשחרר אותה מתי שאנחנו יכולים.
- מעבר לשיח על רגשות – לפעמים כשיש קונפליקט שלא ניתן למצוא בו דרך אמצע, אפשר 'להגיע' אל הזולת באמצעות שיח על רגשות. לדוגמה:
אם אתם מרגישים לא נוח
בחברת משוגעת כמותי
חשבו כיצד הייתם מרגישים
אם כל העולם סביבכם
היה משתגע
שיח רעיונות
שיח רעיונות הוא שיח שיש בו אתגר מחשבתי, והוא נועד בדרך כלל כניסיון לפתור בעיה. זהו שיח ברמת משחקיות גבוהה, במובן זה שהוא מהווה סביבה בטוחה שבה מותר לנו גם לטעות וגם לתהות. בשיח רעיונות יש יתרון לגיוון האנושי שמביא רעיונות מגוונים, ורעיון של אחד יכול גם להוות השראה לרעיון של אחר. לכן, בשיח רעיונות, באופן טבעי, תהיה פתיחות לזולת ויכולת להכיל שונות. להבדיל מדעות ואמונות, אנחנו לא אוחזים ברעיונות, אלא משחררים אותם לעולם. ולהבדיל משיח של דעות ואמונות שיכול להיות מאיים, שיח רעיונות מהווה סביבה בטוחה שקל לגלות בה אמפתיה.
אם שיח של רעיונות מהווה סביבה בטוחה ואמפתית, מדוע השיח השכיח הוא דווקא של דעות ואמונות?
- כאמור, גם שיח של דעות/אמונות יכול להיות אמפתי, אם השותפים לשיח חולקים הנחת יסוד של צניעות מחשבתית, וסקרנות למה שיש לזולת להציע.
- בדעות ואמונות אנו אוחזים ומכירים. שיח רעיונות, לעומת זאת, דורש התכווננות מראש, ויש בו אתגר מחשבתי שדורש מאמץ. לפעמים, אם המאמץ הזה אינו מותאם לקהל (אתגר קשה מדי או קל מדי), אנשים יאבדו עניין.
באחד המפגשים בבית הלמה, ביקשתי את עזרת הקהל "תנו לי רעיונות כיצד לקיים שיח רעיונות", והנה הרעיונות שעלו בשיחה:
- בקשת עזרה – הצגת בעיה ובקשת פתרונות.
- להשתמש בכלים משחקיים, כמו: שאלה מאתגרת, הפעלה יצירתית, משחק, חידות.
- לשים לב לאופן שבו מתנהל השיח – לפעמים מתאים לתת זמן לחשיבה, לפעמים מתאים דוקא שיח אסוציאטיבי, לפעמים מתאים לתת זמן לכתיבה, או לחלוקה לקבוצות/זוגות לחשיבה משותפת.
- לדבר במטאפורה – להפוך להיות הנושא ולדבר מהמקום הזה (אם אני מדברת על גשם, "להיות" גשם).
- לקיים דיבייט – מתודולוגיה של דיבייט מאפשרת לנהל דיון על דעות, בסביבה משחקית, כאשר אתה מאמץ דעה שלא בהכרח אתה מחזיק באמת.
- לקחת רעיון של מישהו אחר ולהוסיף עליו, כך שכל רעיון מהווה בסיס לרעיון חדש.
- להגדיר אילוצים שמעלים את רמת הקושי (האתגר) של השיח.
- להתאים את רמת האתגר לקהל. לא קל מדי, כך שאנשים לא יאבדו עניין, אבל גם לא קשה מדי כך שאנשים ירצו בכלל להשתתף.
- למצוא נושא/שאלה שיהיה לאנשים כייף, להתמקד בחוויה.
- להציג שאלה היפותטית (כמו – איך היינו מתנהגים בכבישים, אם כל הנהגים היו אמפתיים, חומלים ועם המון סבלנות, או – תארו לכם שכל הממסד היה מתפרק עכשיו, מה היה קורה?)
- להעלות שאלה שאין בה נכון או לא נכון (דילמה מוסרית, שאלה שכל אחד יכול לראות מזווית אחרת, שאלה שיש לה כל מיני תשובות אפשריות).
דוגמה לבעיה:
לגאיה משעמם בבית הספר
אמא של גאיה מאתגרת את גאיה למצוא פתרונות לבעיה:
אמא של גאיה: מה את יכולה לעשות כדי שלא ישעמם לך בכיתה?
גאיה: מה 'אני' יכולה לעשות? מה כבר אני יכולה לעשות חוץ מלהפריע, או לשחק במשהו בלי שהמורה תשים לב?
אמא של גאיה: ומה היה עוזר לך להפיג את השעמום, שכרגע לא מתאפשר לך לעשות?
גאיה: אוה… הרבה דברים:
- לצאת מהכיתה מדי פעם להתאוורר
- לעשות משהו אחר במקום
- שהמורה תעביר את החומר בדרך יותר מעניינת
- שאפשר יהיה לשוחח על הדברים בשיעור, ולא רק להקשיב ולכתוב
- שנדבר בכיתה על דברים מעניינים יותר
- אפשר אולי להעלות את השאלה הזו בכיתה ולעשות שיח רעיונות?
חוות הלמות
שתי דרכים ל"למה":
- לשאול "למה" כתפיסת עולם ספקנית, מתוך הבנה שאין לנו יכולת "לדעת".
- "חוות הלמות" – לשאול למה באופן מתודולוגי, על מנת להגיע לשורש של בעיה.
המתודולוגיה של חוות הלמות:
- זיהוי בעיה מסוימת.
- שאלת "למה" (למה הבעיה הזאת קיימת) – מציאת סיבה אפשרית, או פירוק הסיבה לגורמים.
- שאלת "למה" על הסיבה הזאת, או על כל אחד מהגורמים.
- וכך הלאה – עד שמגיעים לסיבה ראשונית שאין לנו עליה שאלת למה.
- בכל שלב ושלב – ניתן גם לאתגר את הבעיה עצמה, לשאול עליה "למה" ולעדכן את הבעיה בהתאם לצורך.
את חוות-הלמות אדם יכול לקיים בינו לבין עצמו, וניתן לקיים זאת גם כשיח בשניים או בקבוצה.
חוות הלמות מהווה גישה משלימה לשיח רעיונות, במובן זה שבשתי הדרכים מחפשים פתרון לבעיה. חוות הלמות מתמקדת בעבר (לאו דוקא במובן של זמן, אלא במובן הסיבתי – מה גורם למה) על ידי שאילת "למה?" בכל שלב ושלב עד שמגיעים לשורש הבעיה. שיח רעיונות מהווה דרך לפתור את הבעיה תוך התמקדות בעתיד, התמקדות בפתרון עצמו. במקום לשאול מה גרם לבעיה, אשאל – כיצד ניתן לפעול אחרת?
נחזור לבעיה של גאיה:
לגאיה משעמם בבית הספר
אמא של גאיה: למה משעמם לך בבית הספר?
גאיה: כי החומר טריוויאלי, כי קשה לי להתרכז, כי המורה מעצבנת.
אמא של גאיה: למה החומר טריוויאלי?
גאיה: כי המורה מעבירה ידע שאני יכולה למצוא באינטרנט, זה לא מעורר חשיבה.
אמא של גאיה: למה המורה מעבירה ידע ולא מעוררת חשיבה?
גאיה: כי ככה מלמדים בבית הספר.
אמא של גאיה: למה מלמדים ככה בבית הספר?
גאיה: לא יודעת, כנראה ככה קל יותר ללמד, וקל לתת על זה ציונים.
אמא של גאיה: רגע… בעצם למה שעמום זו בעיה בכלל?
גאיה: אמא, די. גם השיחה הזאת משעממת, אני רוצה לחיות, לא להשתעמם.
דוגמה נוספת לבעיה:
אנשים לא שואלים "למה"
למה אנשים לא שואלים "למה"?
- כי זה קשה – לשאול "למה" דורש חשיבה ומאמץ.
- עניין של הרגל – אנשים רגילים לשלוף תשובות ממאגר האמונות והדעות שלהם, ובשביל לשאול "למה" צריך להניח את הדעות והאמונות בצד ולהיות באי-ידיעה (בחקר).
- כי זה כואב – "לחפור" בבעיה ולהבין את המקור, דורש התבוננות פנימה וזה כואב (רגשית). ואנשים, באופן טבעי, נמנעים מכאב (מנגנון הישרדותי בסיסי – לקרב הנאה ולהרחיק סבל).
על כל תשובה כזאת ניתן לשאול "למה", וכך הלאה, עד שמגיעים לשורש הבעיה. אולם נניח לכך לרגע ונשאל את ה"למה" על השאלה עצמה: למה זו בכלל בעיה? למה זה חשוב שאנשים ישאלו "למה"?
טענה – אין מנוס מלשאול "למה". אם רוצים לפתור בעיה – יש להגיע לשורש הבעיה. ניסיון למצוא פתרון מבלי להבין את שורש הבעיה, עלול להוביל לפתרון שגוי אשר נובע מהנחות מוצא שגויות.
טענה נגדית – במקום לנסות להתחקות על שורש הבעיה, ניתן להתמקד בפתרון (שיח רעיונות). שחרור הבעיה ומיקוד בפתרון, מאפשר לפתרון להיות יותר זמין לנו. כיצד עושים זאת? באמצעות דמיון מודרך, רעיונות, אמונה, גישה חיובית.
4. סיכום
לאחר שהיכרנו סוגי שיח שונים, עולה השאלה "מהו השיח הנכון?" התשובה שלי לשאלה הזו מתחלקת לשני חלקים:
- אין שיח נכון או לא-נכון באופן גורף. יש שיח נכון בשבילי או לא-נכון בשבילי. יש אנשים ששיח של העברת ידע משעמם אותם, ויש אנשים שנהנים לצבור ידע. יש אנשים ששיח על רגשות מעיק עליהם, ויש אנשים ששיח על רגשות מסייע להם להתקרב לזולת. יש אנשים שקונפליקטים קשים להם ויש אנשים שנהנים "להתקוטט" על דעות, הרי אם כולם חושבים אותו דבר – זה לא מעניין. יש אנשים שאתגרים מחשבתיים גורמים להם להרגיש שהם תחת מבחן, ויש אנשים שהאתגר מעורר אותם.
- בכל סוג של שיח ניתן להרגיש יותר בנוח אם הוא מתנהל באופן אמפתי. כלומר, שיש בו הקשבה לעצמי ולזולת, ואנשים מרגישים נוח להתבטא (או לא להתבטא) על פי דרכם.
אם כך – כיצד נוכל לייצר מרחב המאפשר שיח אמפתי? כיצד נוכל לאפשר כמה שיותר חופש ביטוי בשיח בינינו?
- מוּדעות – מודעות לסוגי השיח השונים, מודעות לאופן שבו אנשים מתנהלים בסוגי שיח שונים, ומודעות למקום שלי בשיח – מאפשרת לי יותר חופש בחירה בהתנהלות שלי בשיח.
- צניעות מחשבתית – הנחת יסוד שאני לא 'יודעת' טוב יותר מאחרים, ולכל אדם יש מה לתרום ולהיתרם מהשיח – מייצרת סקרנות ופתיחות לשמוע מה יש לאחרים לומר.
- הקשבה לזולת – הקשבה לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לרגש, לחוויה, ולבן-אדם כמכלול (קרי – אמפתיה).
- שחרור ציפיות – לפעמים השיח ירגיש לי יותר נכון ולפעמים פחות. שחרור הציפיות מאפשר לי להיות במקום פחות שיפוטי כלפי המשתתפים בשיח וכלפי עצמי.
תודות
תודה לחבריי מבית הלמה על ההשראה, התובנות והרעיונות שהיוו בסיס לכתיבה של המאמר הזה. ותודה גם על השותפות בדרך 
כתבה אלגנטית ומעוררת השראה
תודה על התרומה שלך, זאב, למתודולוגיה של חוות הלמות (וגם לשם עצמו "חוות הלמות"), ועל תובנות נוספות.
מסכימה בהחלט! למעשה יש פה כל כך הרבה רעיונות חשובים שאפשר היה לעשות מזה סדרת מאמרים.
מחשבה כזאת אכן עלתה, בגלל המורכבות של המאמר. אבל האם עכשיו, לאחר שהמאמר מציג את התמונה הכוללת, עדיין יש מקום להרחיב?
אהבתי מאוד את
"משאית עמוסה בידע משוכלל יוצאת מנקודה א' ונוסעת לנקודה ב', במהירות של 140 קמ"ש, פורקת סחורה במהירות של 230 קמ"ש, ועוזבת. והשאלה היא: למה?"
מפרק בצורה גאונית ומשעשעת את הציפיות שלנו ממשחקי השפה הממסדיים.
היה כיף לקרוא את המאמר, שסיכם בדרך ייחודית את המסע שלנו להבנת האמפתיה בכלל ולשיח אמפתי בפרט. אני שמחה בחברות שלי בבית הלמה , לפגוש אנשים מעניינים ואיכותיים עם מגוון דעות. להקשיב לאחרים מחד ולתרום מהידע והניסיון שאני רכשתי בחיי מאידך. לשחק ברעיונות מעניינים ולהגביר את החשיבה הביקורתית.
תודה נירה ,טל ,אלינה וורד, שיצרתן את בית הלמה בכדי שנוכל להינות ממרחב שיח איכותי .
תודה גילה!!!
ללמות בחווה שלי יש כמה שאלות
למה חסרה לנו מודעות? האם הדיבור על יותר מודעות יצמיח יותר מודעות?
למה הצניעות המחשבתית חסרה?
למה ההקשבה העמוקה שמביאה אמפתיה לא נמצאת?
למה יש לנו ציפיות וכדאי לשחרר אותן?
ועוד למה אחת
למה השיח מתוך העתיד לא שואל למה?
שאלות נפלאות. תודה
דורש מחשבה 🙂
יופי של מאמר, תודה עליו:)
תודה איריס!!!