מאמר בנושא הומור, בעקבות "שירה בועטת" (מפגש חצר מטעם בית הלמה)
במסגרת מפגשי החצר של בית הלמה, נפגשנו ביום שישי ה- 12.4.2024 ל"שירה בועטת" בפארק, שם הקראנו ושרנו שירים מקוריים משלנו, שנועדו לבעוט או להצחיק. קדמו לכך שני מפגשי סדנאות כתיבה בהנחיית נירה יקואל שהתמקדו בכתיבה הומוריסטית ופנטזיה. בחלק השני של המפגש הנחתי דיון בנושא הומור שכלל סוגיות שאינן בהכרח פשוטות או מצחיקות. נושאים בהם נגענו במהלך דיון בנושא הומור: מה זה הומור, דוגמאות להומור, הומור בין תרבויות, מתי הומור בעייתי, הומור בזמן מלחמה, הומור בשימוש ממסדי, הומור יהודי ועוד.
תמצית הדברים מובאים במאמר זה:
1. מה זה הומור?
אני אוהבת לצחוק, אבל לא תמיד מבינה בדיחות. לפעמים הן מתוחכמות מדי, פוגעניות מדי, ולעיתים הן בדיחות קרש שאינן מצחיקות אותי.
מתי אני צוחקת? כשמשהו מפתיע אותי, כשמספרים לי סיפור עם ציפיה למשמעות אחת ולפתע היא מתהפכת. אני צוחקת כאשר בדיחה מצליחה להסביר בפשטות ובהומור משהו מורכב מדי לתפיסה.
בסיפור בגדי המלך החדשים אומר הילד "המלך הוא עירום", אך דבריו אינם בהכרח מצחיקים. אולם, תמימות הילד שמספר מה רואות עיניו בניגוד להתנהגות המבוגרים ששכחו להאמין למראה עיניהם היא קרקע פוריה להומור ציני שחושף מציאות גלויה – שהמלך הוא עירום, לעומת מציאות נסתרת – הכחשת העירום כתוצאה מלחץ חברתי, סמכותי.
פעמים רבות אני מחפשת את אותם אנשים שאומרים בפשטות את מה שהם רואים. האמירה הזו מרגיעה אותי ונותנת אישור לכך שמה שאני רואה זה אכן מציאותי בניגוד לתיחכום חברתי שלעיתים מעוור עיניים, כמו לצפות בגבר שמנצח אישה באגרוף באולימפיאדה האחרונה בפריז, בעוד שנאמר לכולם שמדובר באישה שניצחה אישה שזו לכאורה ה"אמת" החברתית ש"מותר" לומר.
הומור ותיאור המציאות הפשוטה מתחברים אצלי למשהו טהור וטבעי המאפשר צחוק משחרר. הוא פותר דיסוננס קוגניטיבי (צְרִיר הַכָּרָנִי בעברית) :)) של חוסר קשר בין מחשבות לבין מה שהעיניים רואות, וכן במצבים בהם אדם פועל בחוסר עקביות בין עמדה בה הוא מאמין לעומת התנהגות או פעולה אותם הוא מבצע.
הגדרות של הומור שאספתי ממקורות שונים ברחבי האינטרנט
הומור הוא תופעה מורכבת ורבת פנים הכוללת צורות שונות של שעשוע, שנינות וצחוק. בבסיסו, הומור כרוך ביכולת לתפוס ולהעריך אלמנטים של אבסורד בלתי צפוי או לא מתאים בחיי היומיום. לעתים קרובות זה כרוך בתחושה של שובבות, אירוניה או הגזמה, וזה יכול להתבטא בדרכים רבות ושונות, כולל בדיחות, משחקי מילים, סאטירה, סרקזם וקומדיית סלפסטיק (כמו עוגה לפנים).
הומור משרת פונקציות רבות באינטראקציה אנושית ובתרבות. זה יכול להיות אמצעי לגיבוש חברתי, לשבירת מתחים או לביטוי יצירתיות. זה יכול לשמש גם כמנגנון התמודדות, עוזר לאנשים לנווט במצבים קשים או מלחיצים על ידי מתן הקלה ופרספקטיבה. חשוב לציין, הומור הוא סובייקטיבי, כלומר מה שאדם אחד מוצא מצחיק, אחר לא.
נורמות תרבותיות, חוויות אישיות והעדפות אישיות מעצבות את האופן שבו הומור נתפס ומתפרש. כתוצאה מכך, הומור יכול להיות מאוד קונטקסטואלי ויכול להשתנות במידה רבה בין תרבויות, קבוצות חברתיות ואנשים שונים. באופן כללי, הומור משחק תפקיד משמעותי בתקשורת אנושית, ביטוי רגשי ואינטראקציה חברתית, ומעשיר את חיינו בשמחה, שעשוע וחיבור.
הגדרה מויקיפדיה
הומור מוגדר מילונית כיכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראייה רחבה ויחס של אהדה סלחנית. ההומור היא למעשה יכולתו של האדם לצחוק לחולשות ולחסרונות של עצמו ושל אחרים ולהתבונן בחיוך בקשיי היום יום.
ג'רי סיינפלד במופע סטנד-אפ
הגדרת ההומור אינה מוסכמת על הכול, אך אנו יכולים לזהות הומור באופן אינטואיטיבי, להבחין בו ולהבינו. לרוב, הומור מעורר בנו תחושה של רענון, חידוש ושמחה. אלה האלמנטים שבונים בדיחות. ברובן ניתן למצוא קישור מפתיע וחדש בין אלמנטים שבדרך כלל לא היו מיועדים להתחבר.
ד"ר חיה אוסטרובר
חוקרת הומור ומרצה לפסיכולוגיה, מציינת שההומור תלוי בחברה שאנו חיים בה, בתרבות, באישיות שלנו, בסיטואציה שאנו נמצאים בה ועוד, לכן אנשים שונים, במצבים שונים, ימצאו סיטואציות שונות כהומוריסטיות. עבודת הדוקטורט של חיה אוסטרובר "ההומור כמנגנון הגנה בשואה" פורסמה בספר "ללא הומור היינו מתאבדים" בהוצאת "יד ושם" בשנת 2009. הספר כולל בתוכו מגוון ראיונות עם 55 ניצולי שואה, ניתוחים של סוגי ההומור השונים, חקירה של תפקידם והצגה של ביטויי ההומור בגטאות ובמחנות – שירים, קריקטורות ובדיחות. ד"ר חיה אוסטרובר נותנת בספר תשובה חיובית לשאלה האם בכוחו של ההומור לשמור על הבריאות הנפשית והגופנית שלנו גם בהתמודדות עם אירוע טראומטי כמו השואה. ההומור בשואה לא הפחית את הזוועות האובייקטיביות שחוו הניצולים אלא את הרגשתם הסובייקטיבית בתגובה לזוועות האלה. לטענתה ובהתבסס על מחקרה, ההומור היה מנגנון ההגנה שסייע ליהודים בגטאות ובמחנות הריכוז להתמודד ולשרוד את המציאות הנוראה.
מקור המילה הומור
המילה "הומור" מקורה במילה הלטינית "humorem", שמשמעותה נוזל. מלטינית התגלגלה המילה לצרפתית כ-humeur, מילה המגדירה את נוזלי הגוף על פי תורת ארבע הליחות של היפוקרטס. ייחוס התנהגויות מוזרות לחוסר איזון בנוזלים הוביל לגלגול נוסף של המילה, תוך מתן פירוש מיוחד – המילה humor שימשה לתיאור התנהגויות החורגות מהנורמה המקובלת. אנשים, שהתנהגו כך נחשבו למוזרים והתנהגותם עוררה את צחוק הבריות. אחרים, שרצו לעורר צחוק, חיקו התנהגויות כאלה. מי שנהגו כך כונו humorists (הומוריסטנים) וכך נקבע שהיכולים לעורר צחוק הם בעלי חוש הומור.
מהאמור אנו למדים כי השורשים למילה הומור התגלגלו מצחוק על מוזרות של אנשים, מה שיכול להיות פוגעני מאוד (א.א).
2. דוגמאות להומור
רצון חופשי
יצחק בשביס זינגר, סופר יהודי פולני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978, נשאל בראיון: האם אתה מאמין ברצון חופשי? והוא ענה: אין לי ברירה… ובאנגלית זה נשמע עוד יותר טוב:
Do you believe in free will? He answerd: I have no choice.
מדוע הבדיחה הזו הצחיקה אותי? מאחר שמדובר בשנינות מילולית העושה שימוש בהפכים, יכולה להוביל לתובנות מעניינות, ובפרט כשהיא נאמרת ע"י אדם מעמיק ומורכב שכנראה אינו מתייחס לזה רק כבדיחה.
מחסור בבשר
פולני אמריקאי רוסי וישראלי נשאלים אותה שאלה:
סליחה, תוכלו לענות לי מה דעתכם על המחסור בבשר?
האמריקאי שואל: מה זה מחסור?
הפולני שואל: מה זה בשר?
הרוסי שואל מה זה דעה?
והישראלי שואל: מה זה סליחה (excuse me)?
האם הבדיחה הזו הצחיקה אותי? מדובר בבדיחה שסיפר יהודי אמריקאי שצוחקת על תרבויות שונות ובפרט על "מנטליות" ישראלית. התייחסות למסר שבכל משפט מלמדת שהאמריקאי חי בתרבות של שפע (באופן יחסי לשאר), הפולני חי בתרבות של מחסור, הרוסי חי בתרבות של דיקטטורה, והישראלי חיי בתרבות של חוצפה "חסר תרבות". האם הבדיחה מצחיקה? חלק מהאנשים יסכימו על כך שהיא משתמשת בסטריאוטיפים שכולם מכירים ולכן זה לכאורה מצחיק. אולם, היא יכולה להיות פוגענית כלפי אלה שלא דומים לסטריאוטיפ. למשל: אמריקאי עני (יש כאלה..), פולני עשיר, רוסי שלא מקבל בהומור את היחס לשלטון, וישראלים מנומסים שרואים בכך פגיעה בשמם הטוב (יש כאלה?).
3. הומור בין תרבויות
בתקופת מגוריי בארה"ב, נכחתי בהרצאה של פרופ' מייקל קראסני, יהודי אמריקאי שכתב ספרים בנושא הומור יהודי. אודה על האמת, מעל לשלושת רבעי מהבדיחות לא הבנתי או שלא הצחיקו אותי. הבנתי שחלק גדול מהן דורשות הבנה מעמיקה של התרבות האמריקאית השונה מהישראלית, וחלקן דורשות הבנת התרבות הדתית יהודית ובפרט בסגנון שהתגבש בארה"ב, השונה מרקע חילוני ישראלי. עבורי זו היתה דוגמה מוחשית לכך שהומור יכול להיות מאוד קונטקסטואלי ויכול להשתנות במידה רבה בין תרבויות, קבוצות חברתיות ואנשים שונים כאמור.
4. הומור בעייתי
הבנה משותפת של הומור בין אנשים דורשת תקשורת אנושית חברתית ותרבותית שמאפשרת לשני אנשים לצחוק מדבר דומה. יש טענה שהומור משותף יכול ללמד על התאמה טובה בין בני זוג שמבינים דקויות המאפשרים להם לצחוק מדברים משותפים.
צחוק על מראה של אנשים, תרבותם או רגשותיהם יכול להתקבל כפגיעה. דוגמה לכך היא בדיחות של ילדים על חבר לכיתה. צחוק יכול בקלות להפוך ללעג, להוריד ביטחון ולפגוע.
הומור, משעשע ומבדר רבים, יכול להיות פוגעני מאוד כלפי יחידים ואף קבוצות. ידועות בדיחות המייחסות לבני לאומים שונים תכונות מבזות, כמו: טמטום, קמצנות, רשעות ועוד. גם בדיחות השמות ללעג אדם בודד, תוך התמקדות באפיונים שלו, אמיתיים או מדומים, עלולות לגרום לו פגיעות קשות.
הומור שימש כנשק פוגעני בידי חסידי אידיאולוגיות שונות, כנגד האידיאולוגיות היריבות. בגרמניה הנאצית נעשה שימוש מניפולטיבי בקריקטורות שנועדו לגמד את היהודים ולעשות להם דמוניזציה. עם היעלמות המשטר הנאצי, הטכניקה הזאת לא נעלמה ובסגנון דומה השתמשו קריקטוריסטים כנגד יריבים אידיאולוגיים בתקופת המלחמה הקרה.
האירועים והמחאות בפריז שסבבו את פרסום הקריקטורה של מוחמד בעיתון הצרפתי שרלי הבדו, ולאחריו הפיגוע במשרדי המערכת, מציגים באופן חד את האופן בו הומור יכול לפגוע בקבוצות מסוימות וכיצד פגיעה זו יכולה להוביל לאירועים קיצוניים.
בעייתיות נוספת בהומור קשורה לשפה. חוקרים טוענים כי הבנת בדיחות והומור טובה יותר בשפת האם של האדם. זיהוי המרכיבים הקומיים בבדיחות מחייב את היכולת לזהות וליישב אי-התאמות, משימה הנשענת על כישרון שפה ובקיאות. שליטה בשפות זרות מציבה אתגרים, וכוללת את הפרשנות של מילים בהקשר של המשפטים הסובבים אותן. זה מצביע על כך שבדיחות המועברות בשפה זרה, כנראה יתקלו בקשיי הבנה גדולים יותר וכתוצאה מכך יפיקו תפיסת הומור נמוכה יותר בהשוואה לבדיחות שהוצגו בשפת האם של האדם.
5. הומור בזמן מלחמה
מתוך מסמך לדיון בנושא הומור במלחמה – הספריה הלאומית:
רשף שי (כותב של ארץ נהדרת): "היה לי פאנץ' ביקורתי שפחדתי לפרסם לצורך העניין, כתבתי שאנחנו מבקשים מתושבי הדרום ללכת ולחזק את השרים ולתמוך בהם, כי הם בהלם ועברו תקופה קשה. למה הפוסט הזה קיבל יחסית תהודה גדולה? כי זה נגע בסנטימנט, אנשים הרגישו שהאזרחים עובדים והממשלה לא קיימת. אז ההזדהות הייתה יותר רחבה משמאל ומימין."
מתוך ספרה של ד"ר אוסטרובר "ללא הומור היינו מתאבדים – ההומור כמנגנון הגנה בשואה".
אחת המרואיינות מאושוויץ אמרה שהמון אנשים מתו כי לא היה להם חוש הומור. תובנות מהראיונות היו: "אם מצליחים להסתכל על הדברים מזווית אחרת, זה אומר שאנחנו בסדר, ובסדר משמעותו 'אנחנו נשרוד את זה'. זה לא שלא כואב לנו. אין לזה שום קשר לכאב, הוא קיים". מרואיין אחר אמר: "כעסו עלינו כי צחקנו אבל אני חושב שאלה שצחקו, כאב להם עוד יותר".
בשבוע הראשון של המלחמה בעזה (אוקטובר 2023)
חייל שקיבל מצות, כתב: "תודה, אבל אנחנו מאמינים שעד פסח זה ייגמר". זאת המחשה, החייל מתאר את המציאות ואנחנו צוחקים מזה, צחוק של הקלה. צחוק הגורל – הבדיחה הפכה למציאות וכבר אינה מצחיקה.
המסקנה היא שהומור עוזר לאנשים להתמודד עם אירועים קשים.
6. הומור בשימוש הממסד
האם השידורים במדיה הראשית עלולים לעשות שימוש לרעה בהומור?
בתכנית זהו זה, שחזרה למסכים מאז סגרי הקורונה, זיהיתי לעג כלפי אנשים שפחדו מזריקות הניסוי הכפויות ע"י הממשלה והפכו אותם למושא לצחוק, בעוד שההולכים בתלם הוצגו כנורמלים ומתגברים על הפחד. הם טבעו משפט לכאורה "מצחיק" שהפך שגור בפי ה"אמיצים" שהשתמשו בו כדי להרגיע את עצמם רגע לאחר הזרקת התרכיב: "לא צמח לי זנב".
עבורי, זו דוגמה לשימוש לרעה בהומור שסייע בתמרון התנהגות חברתית על מנת שתהפוך למקובלת. השמצת ה"פחדנים" והאדרת ה"אמיצים" לשינוי התנהגותי המבוקש ע"י הממשלה, על מנת שאנשים יסכימו להצטרף לניסוי שמהותו היה קבלת פרוצדורה רפואית ללא הסכמה מלאה מדעת.
אילו לא היה ניצול ציני לרעה של קשיבות הצופים בתוכנית הרי שניתן היה לצחוק להגחיך את ה"צייתנים" שפגעו בעצמם, שעמדו בתור לניסוי שבדיעבד התגלה כפוגעני מאוד לעצמם. הומור שכזה התפתח בקבוצות סגורות שנפגעו מהתנהלות השלטון כלפיהם.
ישנה מודעות לכוחו של הומור להשפיע על התנהגות חברתית, ובפרט במצבי חירום ואף קיימים מחקרים אקדמאים בנושא שנעשו בשיתוף עם פיקוד העורף כגון במאמר "הומור במצבי חירום כמנגנון לחיזוק החוסן החברתי", המחקר נכתב על ידי פרופ' אריה סובר, מייסד האגודה הישראלית לחקר ההומור, סרן שיראל זמיר מפיקוד העורף וד"ר כרמית רפפורט: המרכזת האקדמית של התוכנית לתואר שני בניהול מצבי חירום באוניברסיטת חיפה. הקושי הוא במקרים שקיים שימוש לרעה בהומור להשגת מטרות שאינן ראויות או שמתגלות כשגויות בדיעבד.
7. הומור יהודי
טוב לב ונעים הליכות
פרופ' מייקל קרסני כתב ספר על הומור יהודי. דוגמה לבדיחה מספרו: אח של נפטר פנה אל הרב וביקש ממנו לומר בהספד שאחיו הנפטר היה אדם טוב לב ונעים הליכות. הרבי ידע שהנפטר לא היה כזה, ובהספד אמר שמדובר באדם שאינו טוב לב ואינו נעים הליכות, אבל, יחסית לאחיו הוא היה טוב לב ונעים הליכות.
להרצאה של פרופ' קראסני שניתנה בסטנפורד ב-6/3/2018 ← כאן.
אמא הליקופטר
ישנן בדיחות רבות על אמא יהודיה, שנקראת אמא הליקופטר, העוסקות בנושאים של הגנה מאויבים ותקיפת אויבים. אמא יהודיה מבקשת מהמציל שיציל את בנה מטביעה בים. לאחר שהציל אותו, היא באה בטענה: אבל היה לו גם כובע… האמת היא, שהבדיחה לא הצחיקה אותי, אבל אני מניחה שזה בשל השוני בין התרבויות ואופן הצחוק העצמי השונה בין יהודים אמריקאים לישראלים.
הרבה מהבדיחות היהודיות מגיעות ממקור של סבל: נבדלות היהודים מאחרים, נבחרות מכל העמים, אובדן, השמצה עצמית, התבטלות עצמית, הלקאה עצמית.
8. לסיכום
הצחוק הוא עבורי התנהגות אנושית שיש בה הבעה של רגש אוטומטי כמו במצב של צחוק מתפרץ, וככזה ניתן להנות ממנו כפי שהוא ולהקל על התמודדות עם החיים, להקליל אותם ולהיזכר בצחוק של ילד תמים וטבעי לפני שהופך מתוחכם. מאידך, רגש אוטומטי יכול גם להיות מנוצל לרעה בכוונה או שלא בכוונה. אקח לדוגמה מצב של לעג וצחוק כלפי ילד או ילדה בכיתה בבית ספר. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות מושא לצחוק ע"י חבריו. ילד שמרגיש שחבריו צוחקים עליו, על מראהו, על תכונותיו, דבריו או רגשותיו, יחוש מודר מאוים ופגוע.
צחוק יכול להיות גם כלי פוגעני כלפי מבוגרים על השתייכותם לקבוצה מסויימת (חברתית או תרבותית), או כאינדיבידואל. ניתן להניח שכאשר הצחוק הוא ספציפי ואישי הוא בעל פוטנציאל פגיעה גדול אף יותר ואין קבוצה לחלוק איתה את ה"בדיחה", ה"תכונה" או מושא הצחוק.
בתקופת מלחמת העולם השניה הוקצן השימוש בבדיחות על יהודים באופן מתוכנן כחלק מפרופוגנדה והומור סרקסטיים של השלטונות הגרמנים. התוצאות היו כידוע הרות גורל. זוהי דוגמה לשימוש לרעה בהומור ע"י מימסד, בשונה מ"הומור" שמתפתח בין קבוצות תרבותיות שונות.
כאשר אדם או קבוצה מוכנים לצחוק על עצמם, זה מתקבל כהומור עצמי שמשחרר לחץ ובכך מאפשר לסביבה ולאותו אדם להקליל את המצבים. הומור עצמי מאוד מקובל בקרב העם היהודי, בעוד שאם אדם או קבוצה אתנית אחרת יצחקו על יהודים זה עלול להיחשב לאנטישמיות ופוגענות.
אדם הצוחק על תכונותיו או על התנהלותו מאפשר לסביבה לקבל אותו כפי שהוא ולהפחית את השיפוטיות שקיימת ואינה בהכרח מדוברת. צחוק עצמי יכול לסייע לקבל את האדם כפי שהוא מבחינה חברתית שהרי הוא מודע לחסרונותיו או להתנהגויות מוזרות שלו ואפילו מוכן לצחוק על כך בפומבי.
הומור משמש גם לדבר על נושאים שהם טאבו כגון מין, זוגיות, מלחמות, ביקורת על ממשלות ועוד, וכן לשמש כדרך עקיפה להעלות נושאים שקשה להעלותם מבחינה חברתית, ובכך לגרום לנושאים הללו להיות מדוברים. אדיר מילר וסטאנדאפיסטים רבים, משתמשים בבדיחות על חיי זוגיות ועל מיניות כדרך להצחיק את הקהל (לא תמיד זה מצחיק ולעיתים הופך וולגרי, במיוחד כשהוא צוחק על אנשים מהקהל, ראו הוזהרתם :).
צחוק הינו דרך תקשורת המאגדת בתוכה המון מידע על תקשורת בין אנשים ועל התרבות שלהם. לתרבויות שונות יש בדיחות שונות ולכן הבנת הקודים התרבותיים היא בסיס להבנת בדיחות. מהגרים שמבינים את הבדיחות של המקומיים יכולים לחוש שהשתלבו כראוי כי הם כבר מבינים ניואנסים תרבותיים, ואולם זה מצריך רמת הבנה גבוהה של השפה והתרבות המקומית אליה הגיעו ולוקח זמן להשתלב.
מאחלת שנדע להשתמש בהומור בכלל ובהומור עצמי בפרט, בקלילות, בחכמה, מבלי לפגוע באחרים תוך הבאת תועלת ותובנות לנו ולסביבתנו ולהביא הרבה בריאות כי צחוק יפה לבריאות ולבריות.
אופירה אליאב.
מה-מה
(נירה יקואל – מתוך "שירה בועטת")
לֹא טוֹב הֱיוֹת הַמֶה-מֶה לְבַדּוֹ.
לָכֵן יֵשׁ עֵדֶר.
וְלָכֵן יֵשׁ עֵז, שֶׁתִּכָּנֵס,
תִּשְׁאַל שְׁאֵלוֹת, וְתֵצֵא.
אָז יָחוּשׁ הָעֵדֶר הֲקַלָּה –
הִנֵּה יָצְאָה הֵעֵז
שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּגְלָלָהּ.
אופירה, אהבתי איך שילבת את נקודת המבט שלך לכל אורך הכתיבה.
הומור זה החוש השישי, שבלעדיו העולם תפל…
האם המאמר הבא יתמקד בהומור עצמי?
מקבלת את אתגר ההמשך לכתוב על הומור עצמי 🙏
כיף לצחוק ביחד, מעניין אם הומור עצמי זה אומר להצחיק את עצמי גם כשאני לבדי ? אחקור ואגלה .
רציתי להגיד שאהבתי… וגם ש. ההומור של הנאצים וזה ששמו את ״זהו זה ״ כשופר של המערכת כי הפוליטיקאים האחראים גדלו איתם ונזכרו בהם כדי לשנות ולהשפיע על דעת הקהל, שני אלו דומים ושייכים באותו section