בעיצומה של המלחמה בעזה, חודשים ספורים מאז הטבח בעוטף, מצאתי את עצמי מתבוננת בעצמי ותוהה מה עובר עליי – כיצד המלחמה שינתה אותי? מדוע אני מרגישה כאילו מישהו חיבר לי מגבר עוצמתי?
בחיפושיי אחר הסבר, גיליתי את הורמון האוקסיטוצין, אשר הדליק לי נורה אינטואיטיבית. הורמונים? כיצד זה קשור?
כשאישה אחרי לידה נתקפת בבכי בלתי נשלט, אנחנו מרגיעים אותה ואומרים – זה הורמונים, זה יעבור. ויש האומרים בהתנשאות, שנובעת אולי ממבוכה, "היא הורמונלית", כלומר, היא לא שולטת ברגשותיה.
האם זו הציפייה החברתית – שאנשים ישלטו ברגשותיהם?
מאמר זה אינו עוסק בציפייה החברתית, אבל כן מנסה לשפוך אור על המנגנונים הפיזיים אשר משפיעים על הרגשות שלנו בזמן משבר, ואולי על ידי כך להקטין את אי הוודאות ולהיות סלחניים יותר לעצמנו.
אולם מכיוון שפיזיולוגיה אינה תחום המומחיות שלי, פניתי לעזרתה של גילה אשר נענתה לאתגר.
נירה יקואל
נירה: גילה, אני רוצה להבין, למה אני מרגישה פתאום יותר אהבה לאנשים, ומצד שני לא מסוגלת להיות בחברתם?
גילה: "ביחד ננצח" – זו התשובה. מדובר בהתנהגות אֶתנוֹצנטרית, כלומר, התנהגות שמקרבת את הדומה ומרחיקה את השונה. אבל תני לי זמן לחקור, ואחזור אלייך.
"ביחד ננצח?" תהיתי. זוהי סיסמת המלחמה בעזה. סיסמה שמעוררת הזדהות מצד אחד ואנטגוניזם מצד שני. מדוע הזדהות? כי היא קולעת במדויק לתחושות המנוגדות שעוברות על האנשים בזמן משבר, כל כך מדויק עד כדי מניפולציה רגשית (ולכן האנטגוניזם).
מה קורה לנו בזמן משבר בסדר גודל כזה? הטבח האכזרי, החטופים וההפקרה המתמשכת – עוררו רגשות שליליים קשים כמו זעזוע, עצב, מתח, חרדות, כעס, שנאה, רצון לנקמה. אולם לצד אותם רגשות שליליים, אנו עדים גם לרגשות חיוביים כמו רצון לסייע לאנשים, תחושה של קרבה, רצון לאחדות, הזדהות ואף אהבה לאנשים.
משבר בסדר גודל כזה מכניס את הגוף למצב קיצון, והגוף מגיב בהתאם. ההבנה של המנגנונים בגוף חשובה. היא עוזרת "לעשות סדר" ברגשות – להבין מה מכל זה הוא תלוי אישיות ומה תלוי מצב, מה מבקש סיוע ומה מבקש סבלנות וסלחנות ויעבור מעצמו.
נירה: גילה, בשביל קוראינו, האם תוכלי לספר קצת על הרקע שלך?
גילה: מילדותי הייתי מאד סקרנית לגבי העולם, איך הוא פועל? כיצד נוצר? מה הם אבני הבניין שלו? בהיותי תלמידה במגמה ריאלית פיסיקלית התחלתי ללמוד באוניברסיטה מתימטיקה ופיסיקה. בעיקר עניינה אותי תורת הקוונטים מחד ואסטרונומיה מאידך. אולם לאחר שנתיים הבנתי שאין זה מסביר את תופעת החיים ועשיתי הסבה ללימודי ביולוגיה. סיימתי תואר שני בנוירוביולוגיה שזה לימוד מערכת העצבים והמוח. חיפשתי את ההבנה לגבי התודעה והחשיבה. כיצד המוח מייצר את החשיבה? מה גורם לקפיצה בין חומר לתודעה? חידה שעד היום האנושות מנסה לפענח. מכיוון שלא מצאתי תשובות לשאלה זאת באוניברסיטה התחלתי להתעניין בתורות רוחניות מחד ובתימוכין לתיאוריות אלו ממדעי הפיסיקה, את החיבור מצאתי אצל פיסיקאי בשם נאסים הרמיין שנותן פרשנות חדשה לתורת הקוונטים וגם בתורת הקבלה שמתארת את הלבוש של התודעה על החומר. למעשה משני מקורות אלו מתקבל שהחומר נוצר יש מאין אבל התודעה קיימת תמיד כתכונה של הואקום (ריק).
במקביל עסקתי תמיד בניהול ובניית מערכות מידע לארגונים ולכן תמיד חיפשתי פתרונות מערכתיים ולא בידוד חומרים שונים כמו שהמדע המודרני מבצע בניסויים שלו.
מכיוון שהאדם הוא מערכת משוכללת ומורכבת ביותר, אנסה להשיב על שאלותייך מנקודת מבט מערכתית, תוך ציון המקומות שיש עדיין לחקור ולבדוק באמצעות ניסויים.
נירה: האם תוכלי להסביר מהו הורמון האוקסיטוצין? מה התפקידים הידועים שלו?
גילה: הורמון האוקסיטוצין בעל השפעות רבות. הפעילות העיקרית שלו קשורה למנגנוני הרבייה ביונקים. החל מהשתתפות בגירוי המיני, במהלך ההזדווגות, ובמהלך הלידה ותהליך ההנקה. להורמון זה יש גם קולטנים במוח והוא משפיע על יחס האם לצאצאים שלה וגם על קשר חברתי בין אנשים. נמצא בניסויים, שאנשים שהזריקו להם אוקסיטוצין היו יותר נדיבים ביחס לאנשים שקיבלו פלצבו.
גילה: הגוף החי (כולל בני האדם) נוטה להיות תמיד במצב של שיווי משקל ביוכימי. מצב זה נקרא הומאוסטזיס. הסטרס הוא מצב בו הגוף מפריש קורטיזול ואדרנלין מעבר לנורמה, הגורמים לפעילות יתר של הלב והנשימה וגם ליצירת תחושת סכנה ולתופעת 'הילחם או ברח'. ולכן, כאשר מתחיל תהליך של סטרס, ובמיוחד במצב של סטרס מתמשך – הגוף מפעיל את מנגנון הכיבוי והחזרה להומאוסטזיס. הורמון האוקסיטוצין מופרש, ככל הנראה, על מנת להשקיט את תחושת הסכנה ולכבות את המנגנון של "הילחם או ברח" מבחינה מנטלית.
נירה: אם אני מבינה נכון, הפרשת האוקסיטוצין יכולה לתת הסבר לצורך שיש לאנשים להתנדב ולסייע לזולת בעת מלחמה. היא יכולה להסביר את הרצון לקרבה אנושית. ההתארגנות לסייע לזולת בזמן משבר, שונה בעוצמה ובנחישות מימי שגרה. החיבור לזולת והעשייה למען אחרים, מורידה את רמות הסטרס והגוף חוזר לאיזון. אך מה קורה כשהגוף חוזר לאיזון? האם אנשים שוכחים מה"אחדות טילים" הזאת וחוזרים להיות מפולגים ואגוצנטריים כפי שהיו לפני כן?
גילה: במאמר 3, משנת 2011, טוענים החוקרים שהורמון האוקסיטוצין מעודד התנהגות אֶתנוֹצנטרית, כלומר, התנהגות שבאה לידי ביטוי במתן אמון ותחושת אמפתיה לפרטים באותה קבוצת בני-אדם, ולעומת זאת תחושת חשד ודחייה ביחס לפרטים המשתייכים לקבוצות אחרות (לזרים). פרשנות זאת מתאימה למינוח שהשתמשת בו "אחדות טילים". כלומר, היא מסבירה את הכעס, הפחד והרצון לנקמה בזרים שפגעו בנו מצד אחד, ואת הרצון לאחדות בינינו. במילים אחרות, פרשנות זו מתאימה לסיסמה – "ביחד ננצח".
מחקר זה, ואחרים, מצביעים על כך שלמערכת ההורמונלית יכולה להיות השפעה על ההתנהגות האנושית בזמן משבר.
האם לאחר שוך הסטרס והחרדה נחזור בדיוק לאותו מקום שהיינו קודם? לדעתי לא כולם יחזרו לאותו מקום, כי ישנו תהליך למידה וישנם גם גורמים נוספים אשר משפיעים על ההתנהגות האנושית. בני אדם הם יותר מ'רק' כימיה. אנו פועלים, למשל, גם באופן תת מודע מזיכרונות שקיימים אצלנו, אפילו בלי ידיעתנו.
הפרשנות שלי היא שבעת מצוקה שנובעת ממצב קיצון, כמו שקרה לנו, יהיו אנשים שיפעלו ביחד במטרה למגר את הסכנה, מתוך אמונה שאיחוד כוחות במצב כזה יעזור לקבוצה להתגבר על סכנה קיומית. ישנם בעלי חיים שחיים בקהילות תומכות כמו הדבורים והנמלים, שהחוזק שלהם מגיע מהקהילה ולא מפרט בודד זה או אחר. ייתכן שגם בתת המודע האנושי, בתחילת האנושות, כאשר ההתנהלות הייתה בשבטים קטנים, ההבנה של "ביחד ננצח" הייתה הרבה יותר ברורה בהשוואה לימינו. בימינו האנשים לא חיים במסגרות שבטיות או קהילות קטנות ויש לאנשים נטייה לחשוב שהם יכולים להתמודד עם החיים לבד, ושרק 'החזק שורד'. כנראה שבאיום קיומי בסדר גודל כזה, המנגנונים ההישרדותיים של קהילה ושבט עולים על פני השטח ברצון להגביר את הכוח של הפרט.
נירה: מצאתי טענה נוספת (מאמר 4) שקיים קשר בין אוקסיטוצין לחרדה חברתית. החוקרים טוענים שהאוקסיטוצין פועל כ'מגבר חברתי'. כלומר, הוא מגביר את עוצמת הרגישות שלנו לניואנסים חברתיים. כתוצאה מכך, יכולים להתפתח רגשות שליליים לא רק לזרים, אלא גם לאנשים הקרובים לנו. למשל, אנשים שרגישים יותר להתנהגות אגרסיבית, עלולים לחוש מותקפים גם כאשר מדובר בדיבור החלטי – דבר אשר עלול להביא לחרדה חברתית. או מנגד, אנשים שאין להם סבלנות ל'חפירות', סבלנותם תתקצר עוד יותר. תוכלי להרחיב על זה?
גילה: מחקר זה טוען שההשפעה ה"חברתית" של האוקסיטוצין תלויה במיקום היווצרותו ובמיקום הקולטנים במוח. נראה שהאוקסיטוצין (בדומה לדופמין), פועל לא רק כהורמון אשר נישא בזרם הדם, אלא גם כנוירוטרנסמיטר (מוליך עצבי) במקומות שונים במוח.
זאת יכולה להיות סיבה להשפעות השונות ואף מנוגדות של האוקסיטוצין. באזורים מסוימים במוח האוקסיטוצין יכול לגרום להגברת התגובה החברתית לטובה ואילו באזורים אחרים במוח הוא יכול לגרום לתגובה של חרדה חברתית.
מאמר 5 מצביע על שני מקומות של עצבים שמפרישים אוקסיטוצין במוח. ההיפותלמוס, שגורם לתחושה של בונדינג חברתי, ו-BNST, אשר גורם לחרדה חברתית.
דבר זה יכול להסביר את התוצאות הסותרות שהתקבלו במחקרים שונים (ניסויים על עכברים בעיקר), לגבי השפעת האוקסיטוצין על חרדה חברתית.
חשוב לציין כי אמנם ההומאוסטזיס הוא תהליך טבעי של הגוף, וכפי שתיארנו, האוקסיטוצין מפחית את תופעת הסטרס ומחזיר את הגוף לאיזון. אולם ישנם מצבים בהם המערכת יוצאת משיווי משקל, והגוף אינו חוזר לאיזון בכוחות עצמו. מדוע זה קורה? הקורטיזול, שהוא ההורמון העיקרי של הסטרס, מדכא את ייצור האוקסיטוצין (מנגנון הישרדותי 'הילחם או ברח'). ובמקרים של סטרס או חרדה קיצוניים, הסטרס עלול להקטין את רמות האוקסיטוצין עד כדי כך שהרמות הנמוכות של האוקסיטוצין לא יצליחו להתגבר ולדכא את הסטרס. במקרה כזה, הגוף עלול להישאר במצב של סטרס למשך זמן ארוך. זה יכול להסביר למשל דיכאון אחרי לידה, או חרדה חברתית קשה עקב סטרס חמור.
נירה: עד כמה הניסויים שבוצעו על עכברים אכן יכולים ללמד אותנו על השפעת האוקסיטוצין על בני אדם?
גילה: ככלל, אציין שהגוף הוא מערכת הרבה יותר מורכבת ממה שמדענים יכולים להבין. הזרקת חומר מבחוץ גורמת תמיד להשפעות עודפות וייתכן שהיא מפעילה מערכות לא ידועות לחוקרים. אותם חוקרים יכולים להניח (מבלי לדעת) שתופעה שהם גילו כתוצאה מהזרקת חומר מסוים נובעת ישירות מהחומר המוזרק, בעוד שייתכן שהחומר המוזרק גרם לפעולתה של מערכת סילוק עודפים שמנסה להתגבר על החומר המוזרק עצמו על מנת להחזיר את הגוף להומאוסטזיס, וזה מה שגרם לתופעה שגילו. לכן אני נוטה לסקפטיות לגבי פענוח של מחקרים כאלו ואחרים. צריך לבצע הרבה חזרות על כל ניסוי ולבחון גם שיטות אחרות וכיווני מחקר שונים לפני הסקת מסקנות מניסוי כזה או אחר.
דבר נוסף הוא שרוב הניסויים נעשים על עכברים וחולדות ומשליכים מהם על בני אדם. האדם, להבנתי, הוא "חיה" הרבה יותר מורכבת, ולכן הסקת מסקנות מניסויים אלו לגבי בני אדם נראית לי פשטנית. תת המודע של בני האדם (אשר יש החוקרים שמשערים שהוא נמצא בהיפותלמוס) משחק תפקיד מכריע בהתנהגות הפרטים, ולכן גם התגובות של פרטים שונים לא תהיה זהה למרות שהמערכת הביולוגית משותפת לבני האדם ב-99%. השונות בהתנהגות לא נובעת לדעתי מהביולוגיה אלא מגורמים נוספים.
סיכום
גילה: להורמון האוקסיטוצין תפקידים רבים בגוף, וככל הנראה הדבר בא לידי ביטוי במיקומים השונים בהם ההורמון מופרש. אם זה כהורמון בדם, או אם זה כנוירוטרנסמיטר במיקומים שונים במוח.
הורמון האוקסיטוצין נמצא בכל החולייתנים (בעלי חיים בעלי שלד פנימי), אפילו כאלו שאינם יונקים, כמו דגים וזוחלים. יש הסוברים שהוא מצוי גם בחרקים (בעלי שלד חיצוני). השכיחות של האוקסיטוצין בבעלי חיים אלו מראה על התפקיד שלו בהמשכת הזן species)). מדוע? כי הקולטנים שלו מצויים בכל אברי המין הן של הזכר והן של הנקבה. ההורמון פעיל גם בחיזור, גם באקט המיני וגם בלידה וטיפול בצאצאים.
מדוע האוקסיטוצין מופרש ביתר במצב סטרס? מערכות החיים באורגניזמים מתוכנתות להומאוסטזיס (שיווי משקל ביוכימי). כאשר האיזון מופר והגוף מפריש חומרים באופן מוגבר, לגוף יש מנגנוני כיבוי של הפרת האיזון וחזרה להומאוסטזיס. האוקסיטוצין הוא מנגנון הכיבוי של הסטרס (גם אנדורפינים מבצעים אותה פעולה). ברמה הפיזיולוגית האוקסיטוצין גורם לדיכוי ההפרשה של הקורטיזול (הורמון הסטרס). ברמה הנפשית האוקסיטוצין גורם לקשרים חברתיים ואימהיים (bonding).
שימו לב – הסיבה והתוצאה עובדים לשני הכיוונים! האקוסיטוצין גורם להעמקת קשרים חברתיים, אך גם קשרים חברתיים טובים מעלים את רמת האוקסיטוצין, אשר מצידו מדכא את השחרור של הקורטיזול. כלומר – התנהגות יזומה של קרבה לאנשים מקטינה את הסטרס.
לפי המחקר של האתנוצנטריות, ברמה האבולוציונית, האוקסיטוצין ממלא תפקיד נוסף והוא לזהות האם "איום" מסוים נובע ממישהו מהזן שלי ואין לי מה לפחד ממנו, או שניצב מולי אויב אמיתי ועליי להיזהר ממנו ולהפעיל את מנגנון ה'הילחם או ברח'. ייתכן שזה קשור גם למנגנון ההגנה על הצאצאים (בכדי לשמר את הזן).
את מנגנון האתנוצנטריות ניתן להסביר גם על הרקע של התקופה שבה האנושות חיה בשבטים: האם הגורם המתקרב הוא עמית (מאותו שבט) או טורף (בעל חיים מסוכן או פרט משבט לוחמני אחר). הזיהוי הזה היה קריטי לקיום של השבט והמשכיותו.
את מה שקרה לנו בעקבות הטבח של השביעי באוקטובר ניתן להסביר על רקע זה. מצד אחד סטרס גדול, חוסר הבנה וכעס (כלומר, זיהוי הטורף), אבל מנגד גם זיהוי מקורות התמיכה והעזרה ההדדית (תחושת הבונדינג לחיזוק ולהגנה, וגם לצורך החלשת הסטרס).
הסיסמה 'ביחד ננצח' – מתארת במדויק את מנגנון האתנוצנטריות.
ואולם, חשוב לציין, שלא בכל המקרים הגוף יכול לחזור לאיזון בכוחות עצמו. במקרים של סטרס או חרדה קיצוניים, הורמוני הסטרס עלולים להקטין את רמת האוקסיטוצין עד כדי כך שהגוף עלול להישאר במצב של סטרס למשך זמן ארוך. ובמקרים אלו יש להסתייע בפעולה יזומה להקטנת הסטרס.
נירה: הורמונים? זה כל הסיפור? האם אין לי שליטה על מה שאני מרגישה? האם אין לי שליטה על האופן שבו אני מגיבה בשעת משבר? האם אני "הורמונלית"?! יתרה מזאת, האם ניתן לנווט את ההתנהגות האנושית באמצעות יצירת משברים או באמצעות סיסמאות שיודעות לפרוט בדיוק על הרגשות הללו, כמו "ביחד ננצח"?
התשובה שלי היא כן. התגובות הרגשיות שלנו מושפעת מהמערכת ההורמונלית, ובמיוחד במצבי קיצון, בהם הגוף נעזר במערכת ההורמונלית על מנת להחזיר את עצמו למצב של איזון ביוכימי, ובעצם פועל באופן חכם על מנת לשמר את קיומו (ואת קיומנו).
עם זאת, האופן בו ההורמונים הללו משפיעים עלינו ועוצמת ההשפעה של ההורמונים, תלוי באישיות שלנו, בסיטואציה החברתית, וגם בבחירה אישית כיצד להתמודד עם הסיטואציה.
אם כך, מדוע זה חשוב? מדוע חשוב להבין את האופן האוטומטי שבו הגוף פועל?
הבנת המנגנון הפיזיולוגי האוטומטי שמעצים את הרגשות שלנו בזמן משבר, יכולה לסייע בהבנת עצמנו – להבין שמדובר במנגנון שמטרתו לאזן את הגוף והנפש ועל ידי כך לשמור על הקיום שלנו. הבנה זו מאפשרת לנו להיות קצת יותר סלחניים כשמתעוררים רגשות עוצמתיים, ובעיקר סבלניים לתהליך. סבלנות לתהליך מתוך הבנה שהגוף חכם ופועל לשמר את עצמו, יכולה לסייע לנו לנווט טוב יותר את ההתמודדות שלנו במצבי משבר.
חשוב לציין שיש לנו השפעה על המנגנון האוטומטי! ישנו איזון חוזר בין המחשבות, הרגשות והמערכת ההורמונלית. ולכן יש לנו יכולת להרגיע (או לעורר) את הגוף והנפש באופן יזום בדרכים שונות. כמו שהאוקסיטוצין גורם לנו לבקש קרבה חברתית, קרבה חברתית יזומה יכולה להגביר את האקוסיטוצין בגוף ועל ידי כך לסייע בהפחתת סטרס וחרדות.
לא הבנתי איך מתוך הנאמר מגיעים למסקנה שבפסקה האחרונה שלו.
אז מתוך כל הנאמר, העולם מתנהל על אוטומט, כימיה וחשמל? כולל אצל מהנדסי התודעה?
אני לא המומחית, אבל אשתדל להשיב.
המנגון הפיזיולוגי הוא האופן שבו הגוף פועל (כולל הרגש).
מה שקורה בזמן משבר הוא שהגוף-רגש יוצא מאיזון, ושם המנגנון הפיזיולוגי נכנס לפעולה כדי להגן על עצמנו (זה אוטומטי-הישרדותי).
באופן רגיל גם יש דפוסים אוטומטים-הישרדותיים.
ישנה האישיות של האדם בבסיס, והסביבה והחינוך שהשפיעו עליו (שגם זה סוג של אוטומט) – וזה משפיע על החוויה מלכתחילה, ולכן משפיע גם על המנגנון הפיזיולוגי.
וישנה גם הבחירה של האדם, שהיא אולי נראית שולית בהשוואה לאוטומציה, אבל היא הנווה במדבר.
ההסבר ברור, גם במסגרת תוכן המאמר.
אבל הבחירה של האדם מאין היא באה? הרי המח עובד על כימיה וחשמל, ואלה מונעים מקלט מידע, עיבוד מכני בהבט ההשרדותי, הטמעה בתוך מנגנון העיבוד לשיפור המנגנון, ופלט, ההתנהגות הנגזרת.
אולי הבחירה היא בלוף שהאדם מספר לעצמו כדי לא להרגיש אוטומט?
הביולוגיה תומכת בגירסה זו.
מנגנוני ההחלטה במח פועלים (מחליטים) עוד לפני שהנושא הגיע להחלטה במודעות. כלומר שהדבר מוחלט עבורנו לפני שהבנו באופן מודע מה קורה.
תודה על החידוד. נניח שאני משקרת לעצמי בעניין הבחירה – איך אדע?
אני ממש לא מסכימה שהכל כימיה וחשמל. לא הבאנו מחקרים בנושא השפעת התודעה על התנהגות וריסון התגובות האוטו טיות של הגוף, אבל יש ספרות עניפה העוסקת הנצחון הרוח על החומר. הספר של דיפאק צ'ופרה ריפוי ניסי, בדיוק. מדבר על כך שהרוח ותודעה יכולים לגרום אפילו לריפוי הגוף במצבים שהרפואה המערבית מרימה ידיים. לגבי המוח רב הנסתר על הנגלה ובכלל לא ברור היכן נמצאת התודעה למרות שכמו שאמר דקרט : אני חושב משמע אני קיים. זרם התודעה עובר בתוכנו כל הזמן ולא ברור בכלל האם הוא רק כימיה וחשמל.
מה שאני רוצה לומר זה שבהחלט בשינוי חשיבה ובעיקר כשמדובר ברגשות ניתן לשנות את ההרגשה הפנימית . הבחירה החופשית היא בעיקר כיצד להתנהג בפועל ופה בוודאי שזה בידינו. גם אם אנחנו מרגישים כעס הבחירה בידינו האם לצעוק, לשבור כסא או לנשום ולחכות עשר דקות ואז להגיב ממקום יותר שקט.
דרך אגב החשיבה החיובית מעוררת את האוקסיטוצין ואת הדופמין ואנדורפינים שהם המרגיעים הטבעיים של הגוף.
מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. יש מנגנונים אוטומטיים אבל יש לנו בחירה איך להגיב אליהם.
אני ממש לא מסכימה שהכל כימיה וחשמל. לא הבאנו מחקרים בנושא השפעת התודעה על התנהגות וריסון התגובות האוטו טיות של הגוף, אבל יש ספרות עניפה העוסקת הנצחון הרוח על החומר. הספר של דיפאק צ'ופרה ריפוי ניסי, בדיוק. מדבר על כך שהרוח ותודעה יכולים לגרום אפילו לריפוי הגוף במצבים שהרפואה המערבית מרימה ידיים. לגבי המוח רב הנסתר על הנגלה ובכלל לא ברור היכן נמצאת התודעה למרות שכמו שאמר דקרט : אני חושב משמע אני קיים. זרם התודעה עובר בתוכנו כל הזמן ולא ברור בכלל האם הוא רק כימיה וחשמל.
מה שאני רוצה לומר זה שבהחלט בשינוי חשיבה ובעיקר כשמדובר ברגשות ניתן לשנות את ההרגשה הפנימית . הבחירה החופשית היא בעיקר כיצד להתנהג בפועל ופה בוודאי שזה בידינו. גם אם אנחנו מרגישים כעס הבחירה בידינו האם לצעוק, לשבור כסא או לנשום ולחכות עשר דקות ואז להגיב ממקום יותר שקט.
דרך אגב החשיבה החיובית מעוררת את האוקסיטוצין ואת הדופמין ואנדורפינים שהם המרגיעים הטבעיים של הגוף.
מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. יש מנגנונים אוטומטיים אבל יש לנו בחירה איך להגיב אליהם.
מצדיעה לשתיכן בהוקרת תודה לדרך הישירה/פשוטה בה היטבתן שתיכן להסביר הנושא המורכב , המעסיק גם אותי בתקופה זו. שאפו!
תודה על התגובה. הנושא באמת מורכב ואני שמחה שזה מובן. גם התקופה מורכבת והמאמר נולד על הרקע הזה, רצון להבין את עצמנו.
תודה רבה
תודה לך נירה שתמיד קולעת לנקודות שצריך לשים לב אליהם. מה שאני מבינה בעקבות הקריאה (אולי לא תסכימי עם זה) זה שעם ישראל מכור לדרמות קיצוניות כדי לחוש קרבה וחמלה. אנחנו פשוט נרקומנים של מלחמות ואני מקווה שיום אחד נמצא דרך הרסנית פחות לחוש קרובים.
תודה, שרון. כמו תמיד מדויקת באבחנות 🙂
לתפיסתי זה בני אדם בכללי. אנחנו יצורים חברתיים ולכן מחפשים קרבה. אבל אנחנו גם הישרדותיים מתוקף היותנו חיים. ולכן מקרבים את הדומה ומרחיקים עד נלחמים בשונה.