בינה למאית (Why Intelligence) – מכלול הדרכים בהן האדם חוקר את המציאות, מתוך חשיבה עצמאית, יצירתית וביקורתית – היכולת לשאול שאלות (לשאול לָמָּה), להתבונן על דברים כאילו אנו רואים אותם בפעם הראשונה, לאתגר דפוסים בחוץ וגם בפנים, ולהשתמש לשם כך במגוון הכלים שיש ברשותנו (הגיון, דמיון, חשיבה יצירתית, חוכמת הגוף, הרגש והאינטואיציה).
[1] דרך הלמה – למה ללמוד? למה לנסח עקרונות למידה? עקרונות הלמידה של הבינה הלמאית (מסע בזמן).
[2] איך חוקרים באר? נצא למסע בזמן לחקר המושג "באר", ונחקור תוך כדי החוויה את החקר עצמו.
[3] כיצד תינוק לומד ללכת? מהי למידה? מה חשיבותה של סביבת הלמידה?
[4] חוות הלמות – על חשיבה ביקורתית, חוות הלמות, ועל הערך המוסף של בית הלמה והבינה הלמאית.
[5] למה חביתה? דוגמה מסכמת.
[1] דרך הלמה
למה ללמוד? למה לנסח עקרונות למידה למאיים?
מסע בזמן – כלי החקר שלנו במסע בדרך הלמה.
למה ללמוד? למה לחקור? למה להתפתח?
את המסע לחקר הלמה, נתחיל עם סדרה של שאלות למה:
למה ללמוד?
מאיפה נובע הצורך ללמוד משהו חדש (כמו ידע, תובנות, כיווני מחשבה)? אולי כדי לרכוש מקצוע? אולי כדי להשתלב בחברה? אולי מהרצון להרחיב את עולמי? אולי כדי לחקור את האמת?
למה אנו זקוקים לידע?
ידע הוא אחד התוצרים הבסיסיים של למידה. ידע שרכשנו והטמענו נשמר בזיכרון. הזיכרון מייצר חיבור למציאות וקשרים בין עבר, הווה ועתיד. כלומר, הידע עוזר לאדם להתנהל בעולם. מצד שני, אנחנו מוצפים במידע, עד כדי קושי לעבד את המידע, לסנן אותו, ולהתנהל במציאות (מרוב עצים לא רואים את היער).
למה להתמקד דוקא במידע וצבירת ידע?
מה עם תוצרי למידה אחרים, כמו פיתוח חשיבה ביקורתית, יצירתיות, יכולת התבוננות? המיקוד בצבירת ידע ובמיוחד לנוכח ההצפה במידע יכול לבוא על חשבון חשיבה ופיתוח יכולות חקר. אם נמשיל את המידע לחומר גלם, אזי אם אני רוצה להרחיב את עולמי, עלי לפתח את חומר הגלם למוצר או תבשיל.
למה שארצה להרחיב את עולמי?
מדוע לא ליהנות ממה שיש? אולי כדי לשפר את איכות חיי? אולי כדי לקדם את עצמי בחיים? להתנהל בתבונה? ליהנות? להתפתח?
למה להתפתח?
מה מחכה לי בסופה של ההתפתחות? האם יש סוף להתפתחות? ואם אין סוף, אז מה הרציונל? אולי כדי להיות אדם טוב יותר? אולי כדי להתקרב לעצמי (לקלף את המסכות)? אולי כדי להתקרב לאיזשהו גבול עליון?
אפשר כך להמשיך ולשאול "למה" בכל שלב ושלב, בטכניקה שאנו מכנים "חוות הלמות" (קרדיט לזאב שילאור), אשר נרחיב עליה בהמשך.
למה לנסח עקרונות למידה למאיים?
המטרה שלנו כאן היא לנסח עקרונות למידה למאיים שישמשו אותנו ככלי עזר לפיתוח החשיבה הביקורתית, להתבוננות ולחקר. מתוך הכלים הללו נוכל לבחור מה מתאים (ואם מתאים), וכך נוכל להגדיל את מרחב האפשרויות ולתכנן את השיח באופן מושכל. כצד אנסח שאלה למחשבה? איזו דוגמה תעביר את המסר באופן חוויתי? כיצד אוכל לנווט את השיח לשאלות משמעותיות עם מינימום של תיווך ומקסימום חוויה?
רגע אחד… מה עם שחרור מדפוסים?
האין הטמעת עקרונות למידה חוטאת לרעיון של בית הלמה?
ערעור על דפוסים קיימים הוא חלק מהחשיבה הביקורתית בבית הלמה. אולם, אין זה אומר שלא נוכל לאמץ דפוסים שמתאימים לנו, תוך שמירה על איזון ועל חוש הביקורת – שמירה על החופש לנסות, לטעות, ללמוד באופן ספונטני, לאתגר דרכי למידה קיימות, לפתח דרכי למידה חדשות, ולשמור על החופש לערער ולהציב סימני שאלה.
דרך הלמה – עקרונות למידה למאיים
ישנן דרכים שונות להתבונן על העולם – לשאול שאלות, לחקור, לערער, לחוות, לחשוב, לתהות, להתנסות, להתבונן. כיצד נמצא את דרכנו בכל אלו?
התבונה האנושית מחפשת סדר, על מנת שיהיה לנו קל לייצר הקשרים, לזכור וליישם. אם כך, נציג את עקרונות הלמידה הלמאיים כמסע בזמן, בחלוקה סכמטית של "עבר", "הווה" ו"עתיד".
מסע בזמן
> עבר – בירור מידע, חשיבה ביקורתית, שאילת שאלות, חקר סיבתיות (חוות הלמות).
> הווה – לימוד דרך התנסות, חוויה ויצירה, התבוננות בכאן ועכשיו – הקשבה לגוף, הקשבה לרגש, הקשבה לאינטואיציה.
> עתיד – חשיבה אסוציאטיבית, שימוש בדמיון, התכווננות למציאות רצויה על ידי סיעור מוחות והעלאת רעיונות, ניסוח שאלת קצה לבחינת המציאות מתוך פוקוס אחר.
כיצד מיישמים כל זאת? הצטרפו אלינו למסע בזמן לחקר בארות…
[2] איך חוקרים באר?
נצא למסע בזמן לחקר המושג "באר", ותוך כדי החוויה נחקור את החקר עצמו.
עבר – בירור מידע, שאילת שאלות, סיבתיות
> בירור מידע כללי – מספרים, אינטרנט, צ'אט, מומחים.
> ברור מידע ספציפי – מהי באר? אילו שימושים יש לבאר? מה מקור השם "באר"? אילו סוגים של בארות יש? למה באר משמשת? אילו יצירות ספרותיות נכתבו על באר? איפה מוזכרת באר בתנ"ך? איך בונים באר?
> שאלות חקר (אדם וחברה) – מה באר מסמלת? מה באר מסמלת לי? למה בחרתי בבאר כשאלת חקר? למה באר הפכה להיות מוקד התרחשות הרבה מעבר למקור של מים? מה הקשר בין באר לשליטה? למה שליטה?
דוגמה לשאלת חקר – למה שליטה?
פרשת בארות, בראשית כו: "יב וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, יְהוָה. יג וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד. יד וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים. טו וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו–סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר".
בפרשה זו ניתן לזהות את מאבקי השליטה של הפלישתים ביצחק, גם במובן הפיזי ההישרדותי, וגם במובן הרוחני-אמוני. התבוננות במאבקי השליטה, מעוררת את השאלה "למה?" אפשר לבחון שאלה זו בהקשר של הסיפור המקראי, אפשר לשאול שאלה זו בהקשר החברתי הרחב, ואפשר (וזו אולי השאלה המאתגרת ביותר) לבחון את עצמי פנימה ולשאול: האם אני מזהה אצלי צורך בשליטה? מה המקור לצורך הזה? האם הצורך הזה משרת אותי? האם אני רוצה לשחרר אותו מעט? כיצד?
הווה – חוויה, יצירה, התבוננות כאן ועכשיו
מתוך "שירי באר" (נירה יקואל)
מצחיק
איך הבאר מתנשאת על הדלי.
היא שם באפלה מלכת המקקים,
מעיקה מעומקים,
רק היא לבד.
והדלי – הוא נע ונד,
נושא, נותן,
אינו בקיא במחשכים
ואף פוחד ממקקים,
ואף על פי – רק הוא לבד,
יורד אל הבאר מושיט לה יד.
> יצירה – לצייר באר, לכתוב שיר על באר, לקרוא יצירה ספרותית על באר, לשמוע שיר על באר, להמציא ולרקוד את ריקוד הבארות, לצלם בארות, לתכנן באר, לבנות דגם של באר.
> חוויה פיזית עם באר – להתבונן פיזית בבאר, להתיישב ליד באר שנה שלמה ולחקור אותה מכל זוית ובכל זמן, לעשות טיול בארות, לבנות באר, להשליך דלי לבאר, לשבת בתחתית הבאר, ליפול לבאר.
> חוויה רגשית – להאניש באר (לתת לה שם, לנהל איתה דיאלוג), לדמיין איך זה לשבת בתחתית הבאר, להתבונן בבאר הרגשית שלי, אני באר – איך זה מרגיש? אני דלי – איך זה מרגיש?
תרגיל כתיבה / התבוננות
דמיינו את עצמכם יושבים בתחתית באר. מה אתם רואים? איך זה מרגיש?
עתיד – ניעזר בדמיון לפתוח אפשרויות חדשות
תרגיל 1 – אתם נמצאים בתחתית הבאר. חשבו על דרכים יצירתיות לצאת משם…
תרגיל זה פותח אפשרויות חדשות, אשר ניתן ליישם אותן גם בהקשרים אחרים.
למשל, כפי ש"סולם גנבים" יכול לעזור לי לצאת מבאר פיזית, ניתן לייצר "סולם גנבים חברתי" ליציאה מבאר רגשית.
תרגיל 2 – אילו שימושים נוספים יש לבאר מלבד מקור מים?
הנה הזדמנות לחשיבה יצירתית… ואולי גם הזדמנות לנסח שאלות חקר מעניינות. למשל, מה מחליף בימינו את הבאר כמקום מפגש חברתי? או מדוע אנחנו מיצרים ואוגרים דברים מיותרים?
[3] כיצד תינוק לומד ללכת?
מהי למידה? כיצד לומדים? כיצד משפיעה סביבת הלמידה על תהליך הלמידה?
כשתינוק לומד ללכת, אנחנו סומכים על הרצון הטבעי של התינוק לתור את סביבתו ולהתפתח, ונותנים לו ליפול ולקום עד שילמד, ללא התערבות והכוונה. זהו תהליך למידה טבעי, הוליסטי ואינטואיטיבי.
מה ההבדל בין תינוק שלומד ללכת, לבין אדם שלומד להחליף גלגל באוטו (למשל)?
תינוק מצליח ללכת לא בגלל שניתח את התנועה, מדד וחישב, אלא בגלל רצונו העז ללכת. כשאדם לומד להחליף גלגל, האם גם אז יש סקרנות טבעית? האם הלמידה היא הוליסטית או שלב אחר שלב? האם אנו מרשים לעצמנו להתנסות, לטעות, ולהיכשל כחלק מתהליך הלימוד? האם אנו נעזרים במומחים (או בסרטון ביוטיוב) כדי לקצר את התהליך? ומהי בכלל למידה?
מהי למידה?
ישנן הגדרות שונות ללמידה (להרחבה). ניקח כדוגמה את ההגדרה של הפילוסוף דיוויד קולב:
Learning is the process whereby knowledge is created through the transformation of experience
כלומר, למידה היא תהליך שבו נוצר ידע חדש (או תובנה או יכולת), בתהליך מחזורי של התנסות.
ללא ההתנסות, התובנה החדשה נשארת על המדף ולא מוטמעת. כל התנסות נוספת מעמיקה את רובד ההבנה, ומעמיקה גם את הלומד.
וכשתינוק לומד ללכת? הוא אכן לומד מתוך התנסות, שוב ושוב ושוב. ומרגע שלמד את היכולת החדשה, הוא לא חוזר לזחול. היכולת החדשה מוטמעת והופכת לחלק בלתי נפרד ממי שהוא.
ומהי למידה בעיניכם?
האם הכוונה בלמידה עוזרת או פוגעת?
כשתינוק לומד ללכת אנחנו לא מכוונים את צעדיו, אולם ללמוד להחליף גלגל או ללמוד אלגברה ליניארית אלו דברים שונים. האם יש מקום להכוונה? האם הכוונה בלמידה עוזרת או פוגעת?
> עוזרת – פותחת אפשרויות, מאפשרת חיקוי, עוזרת בתהליך (במיוחד אם מדובר באתגר קשה, שללא עזרה לא ננסה כלל), יש בה פרגון ותמיכה, מאפשרת להתנסות.
> פוגעת – הכוונת יתר פוגעת בתהליכי חשיבה, בהתנסות, בבחירה חופשית. בהכוונה יכולה להיות גם שיפוטיות (גם פרגון יכול להיות שיפוטי).
המינימום ההכרחי
בבית הלמה אנו מכוונים למינימום ההכרחי של הכוונה, על מנת לאפשר שיח חופשי, חשיבה עצמאית, ועל מנת להימנע ככל האפשר מדפוסים מקבעים. כיצד הדבר בא לידי ביטוי?
> חופש לחשוב, להרגיש ולפעול – לתת מקום לדעות, לנקודות מבט, ליוזמות, לקצב אישי, לדרך האישית.
> דוגמה אישית – אם אני מדבר על חשיבה ביקורתית – אדגים בעצמי חשיבה ביקורתית. ואפרופו דוגמה אישית… האם ניסוח עקרונות למידה לא עומד בסתירה ל"מינימום ההכרחי"? נחזור לזה בהמשך.
> עידוד – לעודד ביטוי עצמי, חשיבה עצמאית, יוזמה. לפרגן לאנשים על עצם היותם, לראות את הטוב שיש באנשים. אבל להישמר משיפוטיות (שימו לב שגם פרגון יכול להיות שיפוטי).
> מתן מקום להתנסות – לשאול שאלות ולא לענות עליהן מיד, לתת זמן לחשיבה, לרעיונות, לתובנות, להפנמה.
סביבת הלמידה
הכירו את אלכס
הכירו את יורי
שאלה למחשבה – מדוע אלכס יושב ברחוב ומחזיק ספר סגור, ואילו יורי נשען על עץ וקורא בהנאה?
התנעת תהליך למידה
הבנו מהי למידה, וגם הבנו את הצורך שלנו בלמידה. והנה אנחנו כאן – רוצים ללמוד משהו חדש, רוצים אולי ללמד אחרים, או שאולי (כפי שאנו נוהגים בבית הלמה) רוצים לייצר שיח מפרה שיעלו בו תובנות.
אבל איך? כיצד מתחילים? הרי אין הזדמנות שניה ליצירת רושם ראשוני…
ישנה חשיבות רבה להתנעת תהליך למידה, שייצר מוטיבציה וסקרנות להמשך – שנראה ניצוצות ולא עיניים כבויות. שנרגיש התלהבות, חדווה, עניין, רצון לקחת חלק פעיל. אבל כיצד?
ישנן דרכים רבות – משחק, סרטון קצר, תמונה, חידה, שאלה למחשבה, סיפור אישי, שיר, בדיחה, ועוד. אולי יצירת מתח? היו קוסמים! השתמשו בגורם ההפתעה! הציבו אתגר! למשל – הציגו חידה שאת פתרונה תגלו בהמשך.
האם שמתם לב כיצד התנענו כאן את הדיון על סביבת הלמידה (עם אלכס ויורי, כמובן). האם שמתם לב כיצד התנענו בחלק א' את הדיון על תהליך הלמידה? (עם הסרטון של התינוק שלומד ללכת, כמובן).
באיזו דרך אתם הייתם פותחים דיון על למידה?
מודעות לסביבת הלמידה
התנענו, כיצד ממשיכים מכאן? האם תפקיד המלמד הוא להיות "משאית שפורקת ידע", או שאולי תפקידו הוא לייצר את התנאים המתאימים ללמידה?
האם מסגרת הלמידה מהווה סביבת למידה תומכת, או שאולי היא טכנית ומשעממת ופוגעת בבסיס התהליך עוד לפני שהחל?
לא תמיד יש לנו אפשרות להשפיע על סביבת הלמידה, אבל ישנה חשיבות למודעות לתנאים הפיזיים והרגשיים שמשפיעים על הפניות ללמידה. מהם התנאים האלו?
> תנאים בסיסיים – האם מקום הלימוד מואר? שקט? האם יש הסחות דעת? האם יש חרדות שפוגעות ביכולת הריכוז? עייפות? האם הלמידה מתווכת או בלתי אמצעית (למשל – למידה דרך זום או למידה פנים מול פנים)? האם אמצעי הלמידה ידידותיים? האם אופן הלמידה מעניין?
> מרחב חברתי מאפשר – האם יש כבוד הדדי? הקשבה? פתיחות? האם מותר לשאול שאלות? האם יש נושאים שהם טאבו? האם יש היכרות מוקדמת? האם יש תחושת מוגנות?
> תועלת אישית – האם נושא הלמידה מעניין? האם הוא נותן כלים לחיים? תעודה? תחושת שייכות? תועלת רגשית? נפשית? בריאותית?
> חיבור – האם יש לי חיבור אישי לנושא הנלמד? תחושת הזדהות? האם זהו נושא שיש לי יכולות מיוחדות בו? תשוקה לדבר?
> משמעות – האם החיבור הוא ברמה של שליחות? תחושת משמעות? אידיאל? ערך?
פירמידת סביבת הלמידה
את פירמידת סביבת הלמידה, בנינו בהשראת פירמידת הצרכים של מסלאו, המדרגות התחתונות של הפירמידה מתארות צרכי חסך שבלעדיהם קשה מאד לקיים למידה, ואילו המדרגות העליונות מספקות מוטיבציה גבוהה ללמידה, ומהוות מקפצה ללמידה שיש בה העמקה והתפתחות.
בדומה לביקורת על פירמידת הצרכים של מסלאו, גם כאן נשים סימן שאלה לגבי המדרג עצמו, וניעזר בפירמידה בעיקר כדי לייצר מודעות לסביבת הלמידה.
אולי, למשל, הצורה המתאימה היא ספירלה? למשל, האין חיבור והזדהות יכולים לסייע ביצירת מרחב חברתי מאפשר?
ובחזרה לאלכס ויורי, האם כעת עולה לכם משהו חדש שיכול לשפוך אור על סביבת הלמידה של אלכס ויורי?
סביבת הלמידה בבית הלמה
> תנאים בסיסיים – בית הלמה קם כתוצאה ממשבר הסו-קולד מגפה, ומאז, המציאות בחוץ מספקת לנו משברים ואתגרים בלתי פוסקים. האם יש לאנשים פניות להקשבה? פניות לחשיבה? פניות לאחר? חלק ממפגשי השיח בבית הלמה מתקיימים בזום, כיצד הפורמט הזה משפיע על הפניות ללמידה? על אופי הלמידה?
> מרחב חברתי מאפשר – בבית הלמה אנו מנסים לייצר מרחב חברתי בטוח לאנשים שלא הולכם בתלם. מתן מקום למגוון, לשאלות, לחשיבה אחרת, לקצב אחר.
> תועלת אישית – התועלת האישית בבית הלמה באה לידי ביטוי גם בשיח המאתגר וגם בתחושת השייכות. האתגר שלנו הוא לשמור על האתגר בשיח עצמו, במיוחד כיוון שבית הלמה לא מספק צרכים כמו הכשרה מקצועית, פרנסה, וכדומה.
> חיבור – את החיבור לנושאי השיח אנו מייצרים על ידי מתן מקום למגוון נושאים, וגם על ידי כך שאנו מאפשרים לאנשים להביא למפגשים את התשוקה שלהם (את הנושאים שבוערים בהם).
> משמעות – חזון בית הלמה הוא להיות מודל חברתי ייחודי המאפשר שיח חופשי, שאילת שאלות וערעור על הקיים. תחושת המשמעות קיימת כשאנשים מתחברים לחזון בית הלמה ורוצים לקחת בו חלק.
[4] חוות הלמות
על חשיבה ביקורתית, חוות הלמות, ועל הערך המוסף של בית הלמה והבינה הלמאית.
על חשיבה ביקורתית
זוכרים את הסערה ברשתות בעקבות השמלה הזו?
בשנת 2015 פורסם בפייסבוק תצלום של השמלה, והצופים היו חלוקים לגבי הצבעים של השמלה. חלק ראו את השמלה בצבעי כחול ושחור, וחלק ראו את השמלה בצבעי לבן וזהב.
ספויילר (בדיעבד) – השמלה המקורית היתה בצבעי כחול ושחור, וההבדל בתפיסת הצבעים עורר עניין מדעי (להסבר המדעי).
אם על החושים שלנו איננו יכולים לסמוך שיתנו לנו תמונה אמיתית על העולם, על מה כן?
1) אנחנו לא יודעים (בהשראת סוקרטס)
היכולת השכלית מוגבלת, הכלים שמצויים ברשותנו להבין את העולם מוגבלים, ולכן נשמור תמיד על הספק, נהיה פתוחים לשמוע טענות שכנגד, ונבחן את עצמנו מעת לעת. חשיבה עצמאית, שאילת שאלות, ערעור על הנחות יסוד, הטלת ספק, בדיקת כשלים, טעויות והטעיות, לא לומר אמן לבעלי סמכות / ידע (כן להקשיב, ואף לבדוק עם יותר ממומחה אחד, אך תמיד להפעיל שיקול דעת), להיות עירניים במיוחד לנוכח תפיסות קיצוניות ונחרצות – כל אלו הם כלים הנדרשים לשם הבנת דברים לעומקם, ללא דעות קדומות, ומתוך הנחת היסוד שאין נקודת עצירה לחקר האמת.
2) אנחנו תופסים את העולם כפי שאנחנו, ולא כפי שהוא (בהשראת קאנט)
הנחה זו הופכת את היוצרות – אנו לא חוקרים מציאות אובייקטיבית, אלא מציאות סובייקטיבית. כלומר, מעבר לכך שיש לנו יכולת מוגבלת לתפוס את המציאות, המציאות אותה אנחנו חוקרים היא תוצאה של המיינד שלנו. אנחנו מכתיבים את החוקים לעולם ולא להפך. מהנחה זו נובעת גם השונות בין האנשים, וההבנה שהחשיפה לאחר מרחיבה את עולמי.
3) פשרה
מכיוון שאין נקודת עצירה לחקר האמת, ועלינו להסיק מסקנות, לבסס עמדות ולפעול – אנו עושים זאת באופן חלקי וקובעים נקודת עצירה טובה דייה לצרכים שלנו. מדוע אנו מתייחסים לכך כאל הנחת יסוד? מכיוון שזה מאפשר לנו לקבוע תנאי עצירה, שעל פיהם נקבל טענה או תיאוריה. זה מאפשר לנו אפילו לומר על תיאוריה שהיא תיאוריה טובה אם ניתן להפריך אותה. והרי זה הבסיס למדע! תיאוריה אינה אמת מוחלטת. תמיד ישנה אפשרות שנמצא מידע שיפריך את התיאוריה, או שתימצא תיאוריה חדשה שמתארת טוב יותר את העולם.
"כל מה שאני יודע הוא שאיני יודע" (סוקרטס)
Εν οίδα ότι ουδέν οίδα
חשיבה ביקורתית עושה שימוש בחשיבה רציונלית ומיועדת לחקר האמת. החשיבה הביקורתית משמשת אותנו מול העולם בחוץ – על מנת לבחון טענות, מאמרים מדעיים, כתבות, דיווחים בתקשורת. והיא משמשת אותנו גם פנימה – ככלי עזר בחקר שאנחנו מבצעים, בטענות שאנו מעלים, ובהתבוננות על תפיסת עולמנו.
נבדיל בין שני סוגים של חשיבה ביקורתית – ביקורת התבונה, וביקורת החוויה.
> ביקורת התבונה – מתמקדת באספקט הטכני – ניתוח המידע ומהימנותו, בחינת תהליכי חשיבה והסקת מסקנות, תוך הסתמכות בכלים מדעיים, ומודעות לגבולות הידע וההבנה שברשותנו.
> ביקורת החוויה – מתמקדת בחוויה הרגשית העומדת בבסיס הדעות / עמדות / אמונות. הביקורת אינה מופנית לחוויה עצמה (או לרגשות הנובעים ממנה), אלא לתפיסות הנובעות ממנה. האם המטוס עומד ליפול מכיוון שלאדם שיושב לצידי יש פחד מטיסות? אם לתושבי הממלכה זה עושה הרגשה טובה להאמין שמלך רוצה את טובתם, האם זה מעיד שזה אכן כך?
ביקורת התבונה – השיטה הסוקרטית
היסוד המרכזי בשיטה הסוקרטית הוא שאילת שאלות וערעור על הקיים, תוך כדי דיאלוג.
השואל מעלה שאלות ותהיות סביב נושא מסוים, ובן השיח משיב על שאלות אלו.
השואל משתמש בשאלות שמערערות על הטענות של בן השיח, על מנת לגרום לו לחשוב מחדש, לדייק את טיעוניו, או אפילו לשקול טענות חלופיות אשר סותרות את הטענה המקורית.
סוקרטס ראה בשאילת שאלות דרך המקרבת את האדם לגילוי האמת, ומכיוון שזהו תהליך שאין לו נקודת עצירה, המטרה של תהליך זה היא להגיע לעצם ההכרה באי-הידיעה.
כיצד שיח כזה מתנהל? הסרטון הבא מציג זאת בפשטות:
שאלות סוקרטיות (מתוך סדנת החשיבה הביקורתית של ריצ'רד פול – להרחבה)
1) שאלות הבנה:
♦ למה אתה מתכוון? ♦ האם אתה מתכוון ש…? ♦ האם תוכל לנסח זאת אחרת? ♦ האם תוכל להסביר שוב? ♦ האם תוכל לתת דוגמה?
2) שאלות שמתיחסות להנחות:
♦ מה ההנחות שלך? ♦ מדוע אתה מניח זאת? ♦ איזו הנחה חלופית ניתן להניח? ♦ האם הנחה זאת הכרחית?
3) שאלות שמבקשות הנמקה:
♦ האם יש לך הוכחות / ראיות? ♦ איזה מידע נוסף נדרש לשם כך? ♦ מה הסיבה שאתה טוען כך? ♦ מה הוביל אותך לחשוב כך? ♦ האם יש משהו שיכול לשנות את דעתך?
4) שאלות לגבי נקודות מבט:
♦ מה הביא אותך לנקודת המבט הזו? ♦ כיצד אנשים מגיבים לנקודת מבטך? ♦ כיצד אתה עונה למי שטוען אחרת? ♦ האם אתה יכול לדמיין נקודות מבט נוספות?
5) שאלות שמתיחסות להשלכות:
♦ מהן התוצאות הצפויות של מה שאתה מתאר? ♦ מה עוד צפוי לקרות? ♦ נניח שהטענה שלך תתברר כלא נכונה – מה צפוי לקרות?
ביקורת החוויה
ביקורת החוויה בוחנת את עצמנו פנימה – מה המנגנון הרגשי אשר עומד בבסיס דעות, עמדות, אמונות ותפיסות עולם, גם אם לכאורה הן מבוססות על רקע "מדעי" ו"עובדות".
תשומת לב להטיות שנובעות מרגש.
> הטיית חיוביות – נובעת מהצורך בעוגן, בתקוה. הצורך כשלעצמו דורש שנטיל ספק בחיוביות. אולי התפיסה שלי חיובית רק בגלל הצורך ואין בה ממש? זה לא אומר שאני צריכה לוותר עליה, אבל כן לשמור על הספק.
> הטיית שליליות – נובעת מפחד להתאכזב, מפחד שלא אוכל להתמודד אם הדבר השלילי אכן יקרה בסוף. הפחד כלשעצמו דורש שנטיל בו ספק. אולי התפיסה שלי שלילית רק בגלל הפחד ואין בה ממש? זה לא אומר שאני לא צריכה לפחד, אבל כן לשמור על הספק.
מה ההבדל בין למידה בבית הלמה לבין למידה באקדמיה?
הייעוד המקורי של האקדמיה הוא חקר האמת, ולשם כך יש להשתמש בכלים של חשיבה עצמאית, שאילת שאלות וערעור על הקיים (כלומר – בינה למאית). אולם, לצד חקר האמת, האקדמיה פועלת לשם מטרות נוספות, כמו הכשרה מקצועית, פרנסה וכדאיות (יציבות כלכלית), ותדמית – שעיקרה הרצון להיות בחזית המחקר המדעי והטכנולוגי (דבר אשר דורש מימון בין היתר). ונשאלת השאלה – האם תחת המטרות האלו, האקדמיה עדיין נשארת נאמנה לייעוד המקורי שלה? ומה ההבדל בין למידה בבית הלמה לבין למידה באקדמיה?
> באקדמיה – מכיוון שהאקדמיה מכוונת עצמה לצרכי השוק (בעיקר תחומי טכנולוגיה, מידע ועסקים), הלמידה מתמקדת בידע, כלים ופתרון בעיות. ניתן לומר (בהכללה) שהלמידה באקדמיה מכוונת לשדרוג אזור הנוחות. שימו לב שהלמידה באקדמיה בעיקרה היא ליניארית והיררכית. ולכן יש חשיבות למדדי הצלחה (כמו ציונים, ותארים), לסמכות, ולידע מצטבר.
> בבית הלמה – הייעוד של בית הלמה הוא חקר אדם וחברה, מתוך רצון להיות כוח מניע להתפתחות חברתית (אתגור אזור הנוחות). הדבר בא לידי ביטוי בלמידה שמאופיינת בשאילת שאלות, ערעור על הנחות יסוד ודפוסים קיימים, הטלת ספק, למידה ספיראלית (חזרה על נושאים שוב ושוב, כל פעם מזוית אחרת / עומק אחר), ולמידה הולרכית (יש חשיבות לנקודות מבט שונות, לחשיבה רעננה מחוץ לקופסה, ומתן מקום לרבדים שונים של הדעת).
שימו לב להבדל מעניין – האקדמיה מכוונת לשדרוג אזור הנוחות, ואילו בית הלמה מכוון לאתגור אזור הנוחות. שדרוג אזור הנוחות מסייע לשמר דפוסים חברתיים קיימים, ואתגור אזור הנוחות מניע להתפתחות.
כלומר, בשני סוגי הלמידה יש רצון להבין את הקופסה שאנו חיים בה. ההבדל הוא בתכלית – האם אנו רוצים לרפד את הקופסה, או לפרוץ אותה?
חוות הלמות
חוות הלמות (באדיבות זאב שילאור), היא מתודולוגיה לפתרון בעיות (או רצון להבין סיטואציה מסוימת), ששמה דגש על השאלה "למה", כאמצעי להגיע לשורש הבעיה (להבדיל מהרצון לפתור את הסמפטום הנראה לעין).
הרעיון הוא להשתמש בשאלות "למה" על מנת לחקור סיבתיות, גם לגבי הבעיה הניצבת לפנינו, גם לגבי המטרה שאנו רוצים להשיג וגם לגבי דרך הפתרון.
דוגמה 1 – למה אין מספיק "למה" בשיח בבית הלמה?
המטרה המשתמעת מהבעיה, היא שאנו רוצים לייצר שיח מאתגר, מפרה, שיש בו שאילת שאלות.
אילו שאלות "למה" ניתן לשאול (למשל) כדי להעמיק בבעיה ולהגיע לשורש שלה?
> למה אין מספיק "למה" בשיח בבית הלמה?
אולי כי מפגשי השיח קצרים מכדי להעמיק ולשאול? אולי כי אנשים לא מורגלים לשאול שאלות (שאלות עומק, לא שאלות אינפורמטיביות)? אולי כי אנשים מתנהלים ממקום רגשי-הישרדותי ואין להם פניות לשאול שאלות?
לכל אחת מההשערות האלו, אפשר להמשיך ולשאול "למה", הנה:
> למה מפגשי השיח קצרים מכדי להעמיק ולשאול?
אולי מכיוון שמעבר לשעה וחצי (במיוחד בזום) אנשים מתעייפים? אולי כי במפגש שיח של שעה וחצי אפשר רק להתניע תהליך חשיבה ועל מנת להעמיק יש להשקיע זמן לאחר מכן? אולי לאנשים אין פניות להעמיק?
> למה אנשים לא מורגלים לשאול שאלות?
אולי כי לא התנסו בכך לפני כן? אולי כי לא התנסו בכך באופן שיטתי?
> למה לאנשים אין פניות?
אולי כי המיינד שלהם מוטרד מהמשברים האישיים והחברתיים שפוקדים אותנו? אולי המיינד עסוק בפרנסה, בריאות, משפחה?
ולנוכח השאלות האלו, ניתן לבחון מחדש גם את הבעיה (או המטרה המשתמעת ממנה):
> אם ניכר שאין פניות לשאילת שאלות, למה זו המטרה? למה זו בעיה?
אולי כי לשם כך נועד בית הלמה? כלומר, להיות מקום שמאפשר שאילת שאלות, נותן מקום למגוון, ולא כופה נרטיבים.
אם כך, אולי יש מקום לעדכן את המטרה: לאפשר שיח למאי
הניסוח המחודש של המטרה במקרה זה, מוציא את העוקץ של הבעיה, כל עוד אנו מאפשרים שיח למאי.
פתרון הבעיה אם כך – יכול להיות מורכב משני חלקים: (1) להבין ולקבל את חוסר הפניות כחלק מהאתגרים שאנו מתמודדים איתם בבית הלמה, (2) לפתח עקרונות למידה למאיים (כמו חוות הלמות) אשר יהוו כלי עזר בהתמודדות הזאת.
דוגמה 2 – למה מלחמות?
אלו שאלות "למה" ניתן לשאול בהקשר הזה?
> למה אנשים נלחמים?
מחלוקות, ניגודי אינטרסים, סכסוך על אדמה, צורך במלחמה, אדרנלין, פרנסה, שליטה, מקום בחברה, פחד קיומי.
> למה לא מלחמה? או למה קשה לנו עם מלחמה?
חיי אדם, מציאות שקשה לחיות בה, גם נפשית, גם פיזית וגם כלכלית.
רגע אחד… האם יש פה התנגשות אינטרסים בין מי שרוצה מלחמה לבין מי שלא רוצה מלחמה?
זה אבסורד! הרי אם יש רק צד אחד שרוצה מלחמה, הוא מנצח בהגדרה. והצד שלא רוצה מלחמה?
אולי עליו להשתמש במושגים אחרים?
> האם התנגשות האינטרסים הזו היא בתוכנו פנימה?
> למה אנשים חושבים במונחים דיכוטומיים?
שימו לב כיצד השאלה "למה מלחמות" יכולה להיות פתח לשאלות חקר נוספות.
[5] למה חביתה?
דוגמה מסכמת לעקרונות הלמידה הלמאיים, תוך כדי שימוש במסע בזמן.
למידה ספיראלית
למידה היא תהליך ספיראלי. אנו חוזרים בכל פעם אל אותם המושגים, הידיעות שרכשנו, התובנות, והשאלות – בהקשרים שונים. ובכל פעם מחדש אנו מגלים רבדים חדשים ומטמיעים את אותם המושגים בדרך קצת אחרת. לפעמים זה מחזק את הידע, העמדות והאמונות שלנו, ולפעמים נפתחת לנו אפשרות להתבוננות מחודשת.
נעשה זאת גם כאן עם הדוגמה "למה חביתה". הדוגמה מבוססת על דיאלוג בינינו (דורון ונירה) לגבי ארוחת הבוקר השגרתית של דורון.
מסע בזמן – למה חביתה
עבר – ניעזר בחוות הלמות
למה חביתה, דורון?
כי בא לי חביתה.
למה בא לך חביתה? מאיפה זה נובע? האם זה סתם כי מתחשק לך או שיש סיבות מאחורי זה?
יש לי בבית ביצים, יש לזה ערך תזונתי, אני אוהב חביתה, אני רגיל לאכול חביתה בבוקר (אפשר גם בערב), מקובל לאכול חביתה בבוקר, זאת ארוחת הבוקר הישראלית, מבין הדברים המזינים והמקובלים לאכול בבוקר – זה מה שאני אוהב ורוצה.
על כל אחת מהשאלות האלו אפשר לשאול שוב למה (ושאלות נוספות):
למה חשוב לך הערך התזונתי? למה אתה אוהב חביתה (מה זה אומר לאהוב חביתה?), אם לאכול חביתה בבוקר זה דפוס חברתי (או דפוס אישי) – מאיפה הוא נובע? למה לא לערער עליו? למה כן לערער עליו? למה בכלל לקחנו את החביתה כדוגמה? למה החביתה השתרשה כדפוס חברתי של ארוחת בוקר ישראלית?
הווה – נתבונן בחוויה של הכנת חביתה
אני מדמיין את עצמי אוכל עכשיו חביתה. איך זה מרגיש? טעים. מה הייתי יכול להוסיף לה? אולי בצל? איך אני מרגיש? כמו מועצת הלול…
עתיד – נשאל שאלת קצה – מהי החביתה האידיאלית?
בעולם מושלם, שבו כל מה שאתה רוצה אפשרי – מהי החביתה המושלמת מבחינתך?
החביתה המושלמת שלי? 4 ביצים, פלפל, מלח, ירק ירוק (פטרוזיליה / רוקט), גבינה מעל, פרוסות דקות של לחם, גמבה בצד, אולי עגבניה, קפה – ואנחנו מסודרים. לבד בשקט שלי, ואחרי אימון.
לנוכח הדברים שחקרנו ב"עבר" לגבי החביתה, לנוכח ההבנה שאכילת חביתה בבוקר היא דפוס (אישי וחברתי) – האם זה משנה את האידיאל? האם בעולם אידיאלי חביתה היא עדיין דפוס?
זה משנה את ההסתכלות. החביתה מתאימה גם לערב, אולי אשנה את הדפוס – לפעמים חביתה ולפעמים משהו אחר, אולי האידיאל זה לגוון. האידיאל – לשאול את עצמי בכל בוקר מחדש אם אני רוצה חביתה או משהו אחר.
שאלה – אם האידיאל הוא לגוון, מדוע אינך מגוון ביום יום (והרי זה אפשרי). אולי לא נוח לך לגוון? אולי נוח לך להתנהל על פי דפוסים?
מסקנה
אפשר להיעזר בכלי זה או אחר לצורך התבוננות וחקר, אולם כפי שמצאנו בדוגמת החביתה, הכלים השונים אינם מהווים שיטות חקר חלופיות אלא משלימות.
מצאנו למשל שחוות הלמות (חקר הסיבתיות) היא שיטה אפקטיבית לבחינת דפוסים, להתבוננות פנימה, ולשאילה מחודשת לגבי ההווה והעתיד.
סיכום נאה של סדרת בינה למאית. תודה