"כך היינו" סיפור כבשים / נירה יקואל

כך היינו. 
מלחכות תלתן, מאזינות לרוח הפורעת את תלתלינו, ומתנחמות בנוכחות חברותינו לעדר – עדלית ארוכת האוזן, יוטל הצמרירית, וקסיה-פיי תאומת נשמתנו החכמה. 

כך היינו. רגילות לדבר ברבות, כי לעולם עדר. הכינויים שכינינו זו את זו היו לנו ההרפתקה היחידה. הרפתקה סודית של זהות אישית בה שיחקנו כחולמות.

 

באחד הימים, כשעדלית ארוכת האוזן האזינה לקצוות העשב הגבוהים בשולי השדה, הרחקנו איתה מבלי משים. ומבלי משים מצאנו פיסת נייר עם כתמים שחורים שנהננו ללחך. קסיה-פיי, תאומת נשמתנו החכמה, דחפה אותנו באפה והסבה את תשומת ליבנו. פיסת הנייר הזכירה לה את מקבץ הניירות שהחזיקה סול. 

 

סול היתה חריגה בנוף העדרי. היא לא הצטופפה בעדנה. סול ליחכה כמו שכולן מלחכות, בתאוות עשב. זר לא היה יודע. אפילו הרועה לא הבחין בעמידתה הגאה, במבטה הבוחן. סול הגיעה אלינו ממקום אחר, מהסהר הגדול. לא שמענו את סיפורה מעולם, כל מה שהיה מחוץ לעדר היה זאבי מדי. חששנו מסול, אך ריח ההרפתקה היה חזק מאיתנו. 

 

סול נעצה מבטה בסימנים שבנייר כאילו הן מספרות לה סיפור על ימים קדומים. יוטל הצמרירית פעתה בחשש, ומיד הצטופפנו. "כתובים פה דברים", אמרה סול וחזרה ללחך. חיכינו שעה ארוכה, עד שסול פתחה בדברים.

 

"שמעונה אחיותיי את הדברים אשר גיליתי. העליתי את הדברים על הכתב, כתב שרק כבשים משדות הסהר הגדול יודעות לפענח, כי לא נותר לי זמן רב להצטופף אתכן. יש סיכוי שאיעלם".

פעינו ברבות דרבות. מפעם לפעם אחת מחברותנו היתה נעלמת, ולא חוזרת עוד. היינו מצרות על כך, אך לא היה דבר שיכולנו לעשות מלבד להצטופף ביתר שאת.  

 

סול המשיכה:

"כיצד כבשים נעלמות? אגלה לכן את הסוד, אך הסו פעייתכן".

החרשנו פעייה.

"זה הרועה. הרועה מעלים כבשים מעת לעת. אנחנו הכבשים, רכושו של הרועה. הוא מגדל אותנו למטרת מזון. הרועה טורף כמו זאב. הרועה הוא זאב בתחפושת".

 

הרועה הוא זאב בתחפושת? אין, כי נשתבשה דעתה של הכבשה מהסהר הגדול. ואולי כך קורה לכבשים שאינן מצטופפות כראוי? לא פעינו כי סול אמרה, אבל ליחכנו והצטופפנו כדי לא לשמוע את המשך הדברים חסרי השחר, אולם כוונתנו סוכלה על ידי קולה החד של סול, שהמשיכה לקרוא.

 

"הזאב טורף וגם מטיל אימה, אך הרועה טורף במזימה, וגם שומר שזאבים לא יגנבו את רכושו. הרועה נוסך בכבשים ביטחון, מקבץ אותן יחדיו, והופך אותן לעדר. הוא שומר שלא יחסר להן דבר, שלּא יתאוו למצוא פרצה, לחקור. והיה אם מתעורר בהן הרצון לחפש הרפתקה, לבחון את הגדר, לשאול… והיה אם שכחו מעט מהזאב… מיד הוא מארגן פירצה, מניח פתיון, שהזאב, מזיל הריר, נוגס בו בכל תאוותו, ומחריד את העדר משנתו. כה נורא ואכזרי הזאב בפלישתו שהכבשים המזועזעות מתחננות לרועה לעזרה. ואין! כאילו בחר הרועה לישון או לצאת לנפוש דוקא בשעה קשה זו".

 

"ומה קורה אז? בהיעדר רועה, מי מציל את העדר משיני הזאב?" שאלנו את סול מפוחדות. וסול המשיכה ככתוב:

"לאחר ששבע הזאב והותיר בשדה חורבות, והכבשים שנותרו, נותרו בהלם צערן, מצטופפות ופועות והליחוך מהן והלאה, נענה הרועה לזעקתן ובא להושיען – הרועה מתקין לכבשים גדרות, חומות ומצלמות, לבל תהי פירצה. הרועה מתקין לכבשים גם תלתלי זיהוי, שלא תאבד דרכן מצער. וכבשים שצערן עמוק עד כדי הצטופפות לבדית בשולי העדר, הוא מעלים כהרף עין. לטובתן, שלא ידעו עוד צער".

 

"אוה…" אמרנו ככבשה אחת, ועדלית ארוכת האוזן נבהלה מה"אוה…" כי שמיעתה מחודדת במיוחד, ומיד הצטופפה עם יוטל הצמרירית ששמחה על המחווה. "אז בסופו של יום, הרועה מציל את העדר. סוף טוב הכל טוב", אמרנו. וקסיה-פיי תאומת נשמתנו נעצה בנו את מבטה החכם ולא אמרה דבר.

 

באותו הלילה, נעלמה סול.

הצטופפנו קרוב קרוב עם עדלית ארוכת האוזן, יוטל הצמרירית, וקסיה-פיי תאומת נשמתנו החכמה. רושמות לפנינו כל תלתל חיוור, כל קול פעייה דלה, כל דמעה. וכשקסייה פיי דחפה אותנו באפה, במחווה, חוכמתה דבקה בי לרגע קט – "ההצטופפות", חשבתי, "היא תמיד ברבות, אבל ההיעלמות יחידה היא". 

 

כך היינו.

מלחכות עשבים ירוקים מתוקים, כשהרוח מנשבת על תלתלינו ומפזמת את המיית פעייתה הרחוקה של סול. ריח זיכרון מהדהד נישא באפנו, וכמעט בלי להרגיש מצאנו את עצמנו מביטות אל שדות רחוקים. אולי באחד הימים תנשוב רוח חזקה, רוח הרפתקה, שתיקח אותנו לשדות הסהר הגדול. אולי באחד הימים נשוב להצטופף תלתל אלי תלתל עם סול.