מבנה העין שלנו די מוכר. ידוע שהאנרגיה שמגיעה אליה מתורגמת לחשמל, משודרת למח, ומתורגמת חזרה לצבעים, מרחקים, עולם של מרחב וזמן, בתהליך למידה הדרגתי עד לדיוק די מרשים. ישנם כל מיני מנגנונים מרתקים הקשורים לתחום האופטיקה. למשל מושג המוקד, עליו למדנו בבית הספר. מנגנון העין פועל כמו במצלמות מלפני כמאה שנה, התמונה יוצאת הפוכה. גם אצלנו העין מצלמת ומעבירה הפוך את התמונה, אך המח מבצע תרגום כך שהעולם יראה לנו נכון, שנוכל לתפקד בו. לא מאמינים? קנו משקפיים מיוחדות שהופכות את התמונה, ותגלו שתוך שבועיים ההפוך הזה מתיישר ואתם יכולים לרוץ ולקפוץ כמו קודם. הוכח בניסוי.
חוקי האופטיקה מחייבים שבעין תהיה נקודת עוורון – נקודה קטנה ברשתית אליה לא מגיעה האינפורמציה מבחוץ. אנו לא מרגישים בה משתי סיבות לפחות: היא זעירה, וכל עין מפצה על העיוורון של האחרת. המח יודע לסדר את העניינים גם במקרה הזה.
אבל נקודת העיוורון הפיזית של העין היא גם מטאפורה לנקודות עיוורון אחרות, של מנגנון ההיגיון שלנו. ההיגיון מתחיל בכך שהוא שואל עצמו האם יש או אין לו נקודת עיוורון. שאלה שדומה לשאלה האם אני ישן או ער. התשובה של אותו ההיגיון תהיה בערך כזו – אם הייתי יודע על נקודת עיוורון, היא לא היתה נקודת עיוורון ולכן לא היתה יכולה להתקיים, אבל אין להקיש מכך שיש כזו.
זהו מצב חסר מוצא, לכאורה. אז איך אדע אם יש לי נקודות עיוורון, ומה הן? ההיגיון יענה שאפשר אולי באמצעות חיפוש בדרכים עקיפות לגלות את התשובה. כך יש שיוצאים למסע, שנהוג לכנותו "התפתחות רוחנית" או התפתחות אישית, שבוחן מה לא הגיוני בצורת החשיבה שלי על המציאות או בצורת ההתנהגות שלי כלפיה, שאני לא מסוגל או לא מוכן להשלים עמה. האם מישהו חשב על כך לפנינו? מסתבר שכן. מי שקרא למשל את סדרת הספרים של קרלוס קסטנה על דון חואן, המכשף האגדי מסונורה, מכסיקו, זוכר אולי את האפיזודה שבה קרלוס מגיע אל דון חואן להמשך לימודי הכישוף שלו. הם יוצאים למסע. במסע הזה קרלוס נדרש לצוד את הצל של עצמו.
לנקודות העיוורון יש רמזים, כאלה שלא היינו רוצים לדעת עליהם, שגורמים לנו כאב, סבל, רוגז, קינאה, מריבות ועוד כמה מלים מהברנג'ה הזו. אם זה לא היה כך, נקודות העיוורון לא היו מעניינות אותנו, והמניעים שלנו למסע ההתפתחות האישית היו נעלמים, ועמם המסעות שלנו, ה"מותר האדם מן הבהמה". מכאן נובע ההיגיון המוזר שאם רצינו לצאת למסע הלמה שלנו, אנו צריכים להכיר תודה לכאב ולסבל, ובמקום לדכא או להילחם בהם, לחפש את הלמה שבהם. מה לא ראיתי שהכעיס אותי? מה מתחבא שם שגורם לי לסבל? ואז שואל ההיגיון: טוב, אם זה הפתרון, למה לא עשיתי את זה קודם? מה קרה כעת שפתאום התעוררתי? למה הייתי רדום?
הדיון מוביל אותנו לשאלה בשביל מה יש חברים ומשפחה? במהלך המכני של העניינים, המנגנון שפועל בקשרים הבין אישיים הנו שהם דורכים לי על היבלות, ואני להם. כל בוקר כשאני קם, אני יוצא ליום קרב להגן על היבלות שלי ולדרוך על שלך, כמצוות "הקם ליבלך השכם ליבלו". טוב, אם כבר נסענו במסע עד הלום, מן הראוי שההיגיון יסיק: "הפוך, גוטה, הפוך", מורשת אריק ואורי.
אז הבנו שחברינו, משפחתנו, וכל אלה עמם אנו מתקשרים הם נכס, הם אלה שמצביעים לנו על היבלות, מראים לנו היכן לחפש את נקודות העיוורון. יש גם מי שחוסר המנוחה שלו שולח אותו לגורואים במזרח, למנהיגי דתות, לראשי כתות. איך נדע אם אלו שבהם שמנו את מבטחנו הם כאן להאיר נקודות עיוורון או לנצל אותן לצרכיהם האגואיסטיים, לדרוך על היבלות?
ההיגיון יכול להציע לפתח שיטה כגון זו – אם מישהו פוגע, במקום לצאת למלחמת נקמה או להתקפל לתוך הקונכייה, אפשר לומר לפוגע תודה, ולו רק בלבי, ואז אבדוק אולי במקרה הוא צודק? האם פגע בעבור פרנסת האגו שלו, או רצה לעזור, להאיר משהו שכדאי לי לראות, משהו שהייתי עיוור אליו? זהו ביטוי של האמרה "אורח לרגע רואה כל פגע" – ההיגיון שקע בתוך שגרת הגיונו והגנותיו עד כדי עיוורון, והנה הגיע פנס קטן להאיר. אז הפוך, גוטה, הפוך. מחפש חברים שישמשו כמראה, לא כמנוף להאדרת האגו. כבר לפני אלפי שנים היו שהכירו בכך. האגדה מספרת שסוקרטס הוביל בית ספר שכזה. בו התאגדו שותפים לרצון להבין, להשתפר, עבדו במשותף כדי להבין מדוע אנחנו כפי שאנחנו, ומה ניתן לעשות בעניין.
גייסנו את ההיגיון וזה הנחה אותנו במה להתמקד ובחרנו בנקודה כלשהי. האם נקודת העיוורון נעלמה לה מעצם זה שחשפנו אותה? הניסיון מצביע על כך שלא. נקודות העיוורון מעוגנות במעטפות רגשיות שמתגבשות כהרגלים. לך ותשנה הרגל. המערכה של ההיגיון כנגד ההרגלים והרגשות כמוה כמו לצאת עם רוגטקה מול טנק. מעניין בהקשר זה הסיפור על דוד וגוליית, שמציע שגם כשיחסי הכוחות בלתי הגיוניים, יש מוצא. האנרגיה שמניעה את ההיגיון מספיקה רק לאייש איש מודיעין פנימי. זהו הנודניק שיכולת העיקשות והנחישות שלו תזכיר למערך הרגש שהוא פועל נגד עצמו, פעם אחר פעם, עד כדי סכנה להישרדות. ההכרה וההכלה של נקודת העיוורון רק תעצים אותו, את מערך הרגש, כי יעלם הצורך להגן, לכלות את האנרגיה הרגשית, זו הנחוצה למסע ההתפתחות האישית.
כעת ננסה לעגן את הדברים בעזרת מסע קטן של תרגיל מחשבתי (תיאורטי, לא שייך למציאות).
במצב בו מגיעה מציאות עם אירועים דרמתיים מעבר ליכולת ההכלה של ההיגיון. יאמר ההיגיון "זה אירוע שמכלה את האנרגיה שלי, אז עדיף לי קודם כל להישאר בכאן ועכשיו, בתוך רגשותיי השונים שצצו, ואחר כך אנתח מה קורה. אעשה כאן ועכשיו את שנחוץ, כי אני מותש אנרגטית, ממוטט, סובל, פגוע וכועס".
מהן נקודות העיוורון שחמקו להן? האחת היא שכאן ועכשיו איננו בהגדרה חלק מההיגיון. הוא הוויה ולא מחשבה, חווית המציאות ולא הפרשנות של המציאות. נקודת עוורון נוספת היא שכאן ועכשיו שהיא חווית המציאות, אינה הציפיות מהמציאות שזו תתנהג לה לפי ההיגיון שלי. האופן בו אנו "בונים" את העולם מבוסס על עיבוד כל המידע המגיע אלינו, ומתוכו נגזרים מושגים כמו טוב, רע, נכון, שגוי, חרות, צדק, שוויון וכן הלאה. אבל המציאות היא מציאות, וזו מספקת לי סתירות לעולם שבניתי ולציפיות שלי כיצד המציאות היתה צריכה לבוא לידי ביטוי. כך נוצר פער שצריך לגשר עליו, שיכול להתבטא בכעס, אכזבה, ציניות, סבל ורגשות אחרות שלא היינו רוצים לחוות. אלו מכלות את האנרגיה המוגבלת שלנו ומצמידות אותנו לספקי המידע הזורם מ"המציאות" כמו את הנרקומן לסם.
"טוב", יסכים אולי ההיגיון, "אז כמה נקודות עיוורון קיימות? עם שתיים אסתדר, אבל עם אלף? כמה גלגולים צריך?" לגבי העין, הבנו שיש לכל עין נקודה אחת כזו. לגבינו, האם זהו מסע ללא תחנה סופית?
את המאמר הזה נסיים בשאלה מבית הלמה. למה יש לנו נקודות עוורון והאם ניתן להכיל את כולן לתוך נקודה אחת בת פתרון, שפתרונה הוא תחנה סופית?
כתיבה שנונה ומנוסחת היטב. אני בטוחה שמשהו מנקודת העיוורון שאתה מתכוון אליה מוכר לי, אבל לא הכל. הייתי שמחה לקבל פירוט על מה שמסתירים מאיתנו.
רבקה, מה שמסתירים מאתנו הרבה יותר קל לגלות ממה שאנו מסתירים מעצמנו. כפי שהתמונה למעלה מתארת, הגיבנות של עצמנו שאנו לא רואים.
רגע אחרי שאת כועסת, שאלי את עצמך למה כעסת. אם תצליחי להסביר לעצמך נכונה, הרווחת בגדול. עלית על נתיב הלמה של בית הלמה. 🙂