התרגלנו לפחד מכל צל וכל אדם,
ואם הוא מתעטש או משתעל – אז שבעתיים.
התרגלנו לבלות עם מסכות על הפנים,
לשמור מרחק ולחטא את הידיים.
התרגלנו לא לחבק את הילדים והנכדים,
התרגלנו לחבר את הזקנים ישר לאֶקְּמוֹ.
התרגלנו לחטט באפים של אחרים,
לסובב עמוק עמוק
ולהרגיש עמוק שאין כמו:
מצלמות ופקחים,
בדיקות חסרות תועלת,
דוחות ללא סיבה,
זדון? או סתם איוולת.
התרגלנו להאמין לשקרנים הכי גדולים,
שעִם קץ האנושות הם הפכו לטהורים.
התרגלנו ללידות שקטות יותר מפעם,
שקטות כי אסור כאן לדבר.
סתמו זה פֵייק!
התרגלנו לשיתוק חצי פנים,
לסחרחורות, לכאבים,
לדימומים ולפריחות,
לדלקות בלב.
התרגלנו שהלב
יוצא מהמקום,
ואסור לנו לחלום.
אסור לנו לחלום!
התרגלנו לתופעות לוואי,
לטעם לוואי,
ולהלוואי שתמותי, יא פרזיטית.
התרגלנו לתמותה בטרם עת,
התרגלנו לשלטט,
התרגלנו שהכול, אבל הכול הפך פוליטי.
התרגלנו בכל יום שמשנים את הכללים,
התרגלנו בשגרה להתעדכן,
התרגלנו לא להקשיב לכל ההזויים,
שחלילה לא נלמד מהם שכן…
התרגלנו לשגרת מסכות, זריקות, בדיקות,
בקניונים, בעבודה, בלימודים.
מה אומר לכם, א.נשים ואנוּשוֹת –
התרגלנו להיות עבדים.
