ננעלתי מחוץ לבית.
אמא אומרת שהיא אמרה לי לקחת מפתח.
לא זוכרת.
אולי היא סתם אומרת.
ובכלל מה רע לה?
יושבת בפארק מסתכלת על אחי מתאמן.
ואני?
על השטיח בכניסה
כמו כלבלב עזוב,
כמו הכפכפים עם החול מהים,
כמו הקורקינט הישן.
יושבת שם
ובוכה.
ולאמא לא איכפת!
היא לא רואה!
היא אמנם התקשרה לשאול אם אני בסדר,
אמרתי שכן,
אבל כמה בסדר אפשר להיות כשבוכים על השטיח בכניסה
כמו כלבלב עזוב?
כמו הכפכפים עם החול מהים?
כמו הקורקינט הישן?
יושבת סתם.
בסוף ירדתי למטה,
לא להיות כזאת מוזרה.
ישבתי על החומה ליד הבניין,
הרגשתי כמו החתולים שיושבים שם.
עדיף להרגיש חתול מאשר להרגיש כפכף עם חול,
אבל כמה עוד אפשר לסבול?
ובכלל אמא כבר אמורה היתה לבוא
וכמעט חושך.
וחושך לי גם בלב.
למה הם לא מגיעים?
אולי אני אשן הלילה עם החתולים,
לפחות אין להם ציפייה שאמא תחזור,
אמא שלהם בטח קבורה באיזה חור.
ועוד מעט חושך.
ועוד מעט מאוחר.
ומה אם אמא לא תבוא לעולם?
ואולי הכל סתם פחד ואשליה,
כי הנה סוף סוף שני פנסים של אור
נכנסים לחנייה.
אז ביי לחתולים,
נתראה בשמחות,
כשאמא תהיה בבית ולא יתחשק לי כל כך לבכות.
