לקראת המפגש
לנירה יקואל ולי יש דיאלוגים רבים בנושא הומור ואנחנו מצליחות להצחיק זו את זו. שוחחנו למשל על נושא הדחיינות (בה אני נתקלת לעיתים רבות) וניסינו לצחוק על הנושא. בסופו של דבר יצאנו ממש רציניות ונירה הציעה שנקיים מפגש על דחיינות. הסכמתי ללא דיחוי וללא היסוס, ואז מיד הוספתי, אבל בואי נקבע תאריך ומיד נדחה אותו, ומאז דחינו את מפגש ה"דחיינות" כבר 3 פעמים.
נירה הצטרפה לחגיגת ההומור העצמי וחלקה עימי כמה שירים המגחכים על חולשותיה (ראו בסוף הפוסט את שיר הפולניה).
יום אחד, נירה אמרה לי: "אופירה, מה דעתך להצטרף אליי לסטנדאפ קומדי? אני אעלה על הבמה (בפעם הראשונה בחיי), ואת תהיי בקהל כדי שיהיה לי לפחות מישהו אחד שיצחק…"
מפה לשם אמרתי: "בסטנדאפ קומדי צוחקים בעיקר על הקהל, למה שלא נעשה משהו דומה בבית הלמה? אבל שנצחק על עצמנו?"
ומיד (ללא דיחוי והיסוס) קבענו מפגש חצר, כדלהלן:
"היכונו, היכונו, למפגש ה'סיטדאון קומדי' של בית הלמה!!!
כאן צוחקים רק על עצמנו. על החולשות, על הפחדים, על הפדיחות… וכהרגלינו גם נדבר על זה – אם הומור עצמי כל כך אפקטיבי, למה אנחנו פוחדים להשתמש בו?"
והרי – Success is never final, failure is never fatal.
הצטרפו אלינו למסע אל עצמנו, ברגישות, בפתיחות ובהומור.
שלכם, אופירה ❤️
דוגמה - FuckupNights
FuckupNights הוא מיזם הפועל גם בישראל, והרעיון העומד מאחוריו הוא לשתף בכשלונות עסקיים, מתוך רצון לתת מקום לטעויות וכשלונות ולראות כיצד ניתן ללמוד מהם:
Fuckup Nights is a global movement born in Mexico in 2012 to share publicly business failure stories. Fuckup Nights Tel Aviv is a Non Profit community running monthly events since January 2016. The Fuckup Nights team in Tel Aviv is collaborating with leading Israeli entrepreneurs and are hoping to encourage a genuine conversation, where mistakes turn into lessons for a generation that understands that failure is part of any venture. With tons of new ideas to shape a common future, sharing such stories can lead to crucial insights.
תובנות מתוך המפגש
במהלך המפגש שיתפנו בכמה סודות שאנשים לא יודעים עלינו, אחר כך שיתפנו בזוגות סיפור אישי שאנו מוכנים לנסות להתייחס אליו בהומור עצמי. לבסוף פתחנו את המעגל שיתפנו בתובנות וסיפורים הקשורים לנושא ולדיון שהתעורר. ענינו לשאלות כגון: למה קשה לנו לשתף בדברים מסויימים כגון:חולשות/מצבי בריאות/כשלונות/פחדים, האם הומור עצמי יכול לסייע לנו בהתבוננות פנימה, ואם כן, כיצד.
(1) "מדברים על גן עדן במקום להיות בגן עדן".
התייחסות לכך שעסקנו בדיבורים על הומור ולא בהכרח צחקנו או הצחקנו אחרים.
משפט זה הזכיר לי תקופה בה הקמתי מיזם שעסק בתובנות חיים. התלהבתי מאוד והתייעצתי עם חבר יזם בעצמו, ושאלתו מה דעתו על החזון. הוא אמר לי: זה כמו שאת מספרת לי על פלטפורמה להומור ובדיחות אבל לא סיפרת לי עדיין בדיחה אחת. ספרי לי "בדיחה" לדוגמה כדי שאבין. עצה זו שלחה אותי מייד לעסוק "בבדיחות עצמן" שבמקרה שלי היו "פניני חוכמה ותובנות חיים" שאספתי מאנשים. אז, תודה על הפידבק לגבי גן העדן, ונשתדל להביא יותר פירות מאותו גן ולא רק לדבר עליהם.
(2) "מטרת המפגש הייתה להשתמש בהומור עצמי ככלי להתבוננות עצמית ובזה הצלחנו כי נוצר פתח ומחשבה בכיוון".
בסדנה המשתתפים הביאו את האנרגיה שלהם, מחשבותיהם ורגשותיהם, כך נוצר מעגל בטוח (יחסית) בו יכולנו לשתף, ולו במקצת, מצבים מביכים שניתן לצחוק עליהם. הקו המנחה היה שכל אחד יכול לצחוק על עצמו, מה שמאפשר לאחרים לצחוק אך להימנע מלפגוע זה בזה.
(3) "לפני שנוכל להיפתח ולדבר על פגיעות צריך בסיס משותף, אמון הדדי וכללים ששומרים על המשתתפים".
כדוגמת FUCKUP NIGHTS – המסגור של הפורמט והכללים מראש מאפשר לאנשים להשמיע ולשמוע על כשלונות ולקבלם בהבנה כחלק מלימוד והתקדמות.
(4) "רבים מיוצרי האומנות נוגעים בנקודות של כאב, עצב, פחד, ובאופן כללי במקומות נמוכים רגישים ופגיעים. כל אומן בדרכו שלו יוצר אומנות מהמקומות הללו. לדבר על הומור עצמי בהקשר זה אומר להסכים לפגוש מקומות אפלים וקשים, כמו אומן, ולהסכים לראותם באופן אחר, כגון – הומוריסטי."
בהקשר זה, חשבתי על כך שאני מכירה אומנים שיצירותיהם מגיעות מתוך כאוס וסבל וישנם אומנים שיצירותיהם מגיעות מתוך מקומות שלווים ומתוך אהבה. מניחה שגם הומור עצמי יכול להגיע מכל סוגי המקומות והעולמות הרגשיים של האומן.
(5) "הומור זה סוג של מסיכה. דיסוננס קוגניטיבי. משתמשים בהומור במקום להישיר מבט. יחד עם זאת, גם אני נהנה מהומור, האם זה אומר שאני בדיסוננס קוגניטיבי? "
האם הומור הוא מסכה? או שאולי הוא אמצעי דוקא להשתחרר ממסכות, כיוון שהוא מאפשר להתבונן במקומות הפגיעים שלנו?
(6) "הומור זה מצויין, ולצחוק זה מעולה, אבל לא בכל מצב אפשר לצחוק".
משפט זה מחדד מצבים בהם הצחוק אינו בהכרח יפה לבריאות, עלול לפגוע באנשים, עלול לבייש אנשים, ועלול להיות כלי לשימוש ציני ולא בהכרח חיובי. חשבו למשל על ילדים בכיתה, הצוחקים על חבר לכיתה שהינו נמוך או גבוה במיוחד. חשבו למשל על קופת חולים שמשתמשת בסטאנדאפיסט מפורסם לצחוק על אנשים שמעדיפים שלא לעבור פרוצדורה רפואית מסויימת.
(7) "דחיינות של בעיות פותרת את רוב הבעיות שאינן דורשות את הפתרון שלי. שימוש ב"דחיינות" בתחום האוכל סייעה להוריד משקל משמעותי".
אז מה יקרה אם נדחה את אכילת העוגה למחר? אולי כמו הבעיות הנפתרות מעצמן כשלא נותנים מענה מיידי, כך גם החשק לאכול את העוגה ישתנה עד מחר ?
(8) "צחוק הגורל, מי שלא אהבה והתקשתה לנהוג בתחילת דרכה, כיום נוהגת בביטחון רב יותר מכולם".
צחוק הגורל מזכיר לי את האימרה האידישאית "האדם מתכנן ואלוהים צוחק", אבל מקרה זה מתאים דוקא לאימרה "צוחק מי שצוחק אחרון", או שאולי "מי שלא צוחק על עצמו, סופו שיצחקו עליו?"
כמה מילים לסיום
בסוף ב"ס יסודי כתבו עלי התלמידים חרוצה וביישנית רצינית ושקדנית עם השנים, מצאתי עצמי מגיעה לפגישות באיחור (למרות חריצותי ושקדנותי). יצירתיות רבה השקעתי בגיוון תירוצים. אודה ואתוודא שהוויז הרס לי חלק מהם כי ניתן לכאורה להיות מתוכננים מראש גם עם פקקים. מזל שכיום ישנם שיבושי מכם כך שאפשר שוב לתלות את האשמה באמצעים הטכנולוגיים והבטחוניים שמסביבנו.
סיפור זה של הומור עצמי על עצמי, שמאפשר לי לחשוף חולשה בפני קהל (אוהד) במקום לעמוד בפינה ולהתבייש… ואולי דוקא מתוך החשיפה הכנה ומתוך ההומור העצמי יצמח שינויי לטובה, אפילו בתחום דחיית ההגעה לפגישות.
פולנייה פותחת קבוצה בפייסבוק / נירה יקואל
דַּי.
אֲנִי פּוֹתַחַת קְבוּצָה בַּפֵיְסְבּוּק.
קְבוּצָה סְגוּרָה.
פּוֹלָנִיּוֹת בִּלְבַד.
תְּמוּנוֹת: אֵין
אֵרוּעִים: לֹא אֶצְלִי
חֲבֵרוֹת: בּוֹדְדוֹת
כֵּן.
כְּבָר שָׁמַעְתִּי אֶת כָּל הַבְּדִיחוֹת.
תִּצְחֲקוּ, תִּצְחֲקוּ.
לִצְחֹק זֶה טוֹב.
אֲנִי רְגִילָה.
עִם כָּל הַבְּדִיחוֹת,
כְּבָר יָכֹלְתִּי לִכְתֹּב מְגִלָּה.
לֹא.
אֲנִי לֹא טוֹעָה.
צוֹדֶקֶת בְּשֶׁקֶט מִבְּלִי שֶׁיּוֹדְעִים.
אַתֶּם פָּשׁוּט לֹא מַקְשִׁיבִים.
הָלוֹ?
עֲסוּקִים כָּל הַיּוֹם עִם הַטֶּמְבְּלֶפוֹן שֶׁלָּכֶם.
כְּבִיסוֹת הוּא עוֹשֶׂה? וּשְׁטִיחִים?
לְפָחוֹת לֹא מַכְנִיס בֹּץ.
לְזֶה אַחְרָאִים הַנְּכָדִים,
שֶׁיִּהְיוּ, אִם יִהְיוּ
כְּשֶׁהַבַּת תִּתְחַתֵּן,
אִם יִהְיֶה אֵיזֶה דּוֹקְטוֹר,
רָצוּי קַרְדְּיוֹלוֹג.
בַּשְּׁבִיל הַלֵּב.
שֶׁלִּי, אֶלָּא מָה?
הִיא.
חוֹשֶׁבֶת שֶׁיֵּשׁ לִי עוֹד זְמַן.
הִיא לֹא מְבִינָה,
שֶׁהַמָּוֶת מַמְתִּין בַּפִּנָּה,
בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם בּוֹ אֲנִי מִתְיַשֶּׁבֶת.
אֵין לִי אֶת כָּל הַחַיִּים לְחַכּוֹת
וּלְקַוּוֹת,
לְטוּסִיק קָטָן,
וּפֶה שֶׁצּוֹרֵחַ.
תָּמִיד כְּשֶׁאֲנִי בָּאָה,
הוּא מִתְיַפֵּחַ.
אָח…
הָיוּ זְמַנִּים.
הָיִיתִי יָפָה,
כָּל כָּךְ יָפָה.
יָכֹלְתִּי לִבְחֹר כָּל גֶּבֶר.
כָּל גֶּבֶר.
אֶת הָרַע בְּמִעוּטוֹ יָכֹלְתִּי לִבְחֹר.
אֲבָל אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתוֹ.
נוּ, שׁוֹיְן.
לְפָחוֹת לֹא מַרְעִישׁ
וְלֹא עוֹשֶׂה בּוּשׁוֹת.
מַכִּיר בְּעַל פֶּה אֶת כָּל הַכְּלָלִים.
יֵשׁ רְשִׁימָה אִם אַתֶּם שׁוֹאֲלִים.
דַּי.
דִּבַּרְתִּי מַסְפִּיק.
מִמֵּילָא אַתֶּם לֹא מַקְשִׁיבִים.
צְעִירִים מִדַּי,
מְמַהֲרִים מִדַּי,
מִתְנַשְּׁקִים מִדַּי.
כֵּן.
פָּתַחְתִּי קְבוּצָה.
וְאַל תִּצְטָרְפוּ.
הִיא שֶׁלִּי.
לְבַד.
