Elinor Ostrom
The Sveriges Riksbank Prize in Economic Sciences in Memory of Alfred Nobel 2009
Born: 7 August 1933, Los Angeles, CA, USA
Died: 12 June 2012, Bloomington, IN, USA
Affiliation at the time of the award: Indiana University, Bloomington, IN, USA; Arizona State University, Tempe, AZ, USA
Prize motivation: “for her analysis of economic governance, especially the commons”
Prize share: 1/2
מי מנהל הכי טוב את המשאבים המשותפים: הממשלה, השוק הפרטי או הקהילה עצמה?
מאמר קצר זה מתייחס לתיאוריה של פרופ' אלינור אוסטרום (1933 – 2012) שהתמחתה בכלכלה פוליטית, והייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לכלכלה (2009), עבור ניתוחה את נושא הממשל הכלכלי במיוחד בנוגע לנחלת הכלל.
הטרגדיה של נחלת הכלל
שנים רבות היתה מוסכמה בקרב כלכלנים רבים שקבוצת אנשים פרטיים אינם מסוגלים לנהל בחכמה את משאבי הטבע הציבוריים שלהם, והם ינצלו אותם באופן מוגזם עד אשר המשאב יתכלה בטווח הארוך. זאת מאחר שכל אדם פרטי מעוניין למקסם את התועלת האישית שלו מבלי להתחשב באחר, בפרט מבלי לצאת מנוצל ("פראייר").
התופעה האמורה נקראת "הטרגדיה של נחלת הכלל" מתייחסת למצב שבו אנשים בעלי גישה למשאב ציבורי (המכונה גם משותף) פועלים למען האינטרס הפרטי שלהם, ובכך בסופו של דבר מרוקנים את המשאב. תאוריה כלכלית זו פותחה לראשונה בשנת 1833 על ידי הסופר הבריטי ויליאם פורסטר לויד. בשנת 1968, פרופסור גארט הרדין (פרופסור למיקרוביולוגיה ואקולוגיה) השתמש לראשונה במונח "הטרגדיה של נחלת הכלל" במגזין Science. תיאוריה זו מסבירה את נטייתם של אנשים לקבל החלטות על סמך צרכיהם האישיים, ללא קשר להשפעה השלילית שעשויה להיות על אחרים. במקרים מסוימים, אמונתו של הפרט שאחרים לא יפעלו לטובת הקבוצה יכולה להוביל אותו להצדיק התנהגות אנוכית. שימוש יתר פוטנציאלי במשאב משותף יכול גם להשפיע על אנשים לפעול מתוך מחשבה על האינטרס קצר הטווח שלהם, וכתוצאה מכך להתעלם מהנזק לסביבה או לציבור הרחב.
פרופ' אלינור אוסטרום הפריכה רעיון זה על ידי עריכת מחקרי שדה על האופן שבו אנשים בקהילות מקומיות קטנות מנהלים משאבי טבע משותפים, כגון שטחי מרעה, מי-דיג ויערות. היא הראתה שכאשר משתמשים במשאבים טבעיים במשותף, עם הזמן, נקבעים כללים לאופן הטיפול בהם והשימוש בהם באופן בר-קיימא מבחינה כלכלית ואקולוגית.
היא מצאה למשל, קהילות המנהלות את שטחי המרעה שלהן בעצמן ותפוקתן טובה יותר מאלה המנוהלות ע"י גורם ממשלתי. לפי דבריה, ישנן קהילות המנהלות את המשאב המשותף שלהן ביעילות רבה, והמורכבות של הארגונים הכלכליים הללו אינה בהכרח מובילה לבעיות וחוסר יעילות, לעיתים ההיפך הוא הנכון.
בתחילת שנות ה-70 הקימה אוסטרום עם בעלה מרכז מחקר שנקרא: הסדנה לתיאוריה פוליטית וניתוח מדיניות.
ההיגיון של הסדנה היה שיהיו מגוון של חוקרים בתחומי הכלכלה, מדע המדינה ודיסציפלינות אחרות שעבדו יחד בניסיון להבין כיצד הסדרים מוסדיים במערכת מגוונת של הגדרות פוליטיות אקולוגיות וחברתיות כלכליות השפיעו על ההתנהגות והתוצאות. הם התעמקו באופן שבו הסדרים מוסדיים השפיעו על הביצועים של סוכנויות משטרה עירוניות, מערכות השקיה ומשאבי יער.
מודל לניהול משותף של משאבים
במחקריה, הבחינה אוסטרום שהבסיס הכי חשוב לניהול משותף הוא אמון בין האנשים ותקשורת טובה. בהעדר האלמנטים הבסיסיים הללו, אכן המשאב המשותף מתכלה ולא מנוהל כראוי. אוסטרום פיתחה מודל המתבסס על שמונה עקרונות ליבה ליעילות של קבוצות המנהלות משאב משותף:
- הגדרת גבולות ברורים, זהות הקבוצה, והגבולות של המשאבים המשותפים.
- התאמה פרופורציונלית בין עלויות ותועלות. חברי הקבוצה צריכים לתגמל חברים עבור תרומתם. סטטוס גבוה ותמורה לא פרופורציונלית צריכה להיות מורווחת ביושר. חוסר הגינות הוא רעל למאמץ הקבוצתי.
- הסדרים לבחירה קולקטיבית. אנשים שונאים שאומרים להם מה לעשות אבל יעבדו קשה להשיג מטרות קבוצתיות שהם הסכימו עליהם.
- מוניטור – מעקב. ניהול של נחלת הכלל בעל רגישות לתופעת הטרמפיסט והרס אקטיבי. אם חברי הקבוצה לא ישמרו, הטרגדיה של נחלת הכלל תתרחש.
- סנקציות מדורגות. לא לתת עונשים משמעותיים, בפרט לא בהתחלה. לעיתים, שיחה או תזכורת קלה מספיקים. אבל, עונשים משמעותיים צריכים להיות אפשריים למקרים הנדרשים.
- מנגנונים לניהול הסכמות. אפשרות לנהל קונפליקטים בתוך הקבוצה שהחברים יחושו בהגינות התהליך.
- לאפשר לקבוצה לנהל את ענייניה בעצמה . סביר שחוקים חיצוניים לא יאומצו.
- קבוצות המהוות חלק ממערך חברתי גדול יותר, מצריכות תיאום מסודר ביניהם. עקרון רלוונטי הוא אחריות רגולטורית לארגון הנמוך בשרשרת ולא להיפך, כך שהניהול הוא מלמטה למעלה.
התייחסות לעקרונות
לשם המחשת העקרונות ניתן להשתמש בדוגמה הישראלית של קיבוץ שחבריו מנהלים את המשאבים המשותפים שלהם.
- הגדרת גבולות ברורים, זהות הקבוצה, והגבולות של המשאבים המשותפים. מקרה זה, הקיבוץ המקורי (לא המופרט) הינו ישות משפטית מאורגנת, המגדירה בבירור מי חבריה מה גבולותיה הפיזיים, מה התהליך הנדרש להתקבל כחבר וכיצד יוצאים ממנו. משאבי הקיבוץ הכלכליים מנוהלים במשותף לרבות, מפעלים כלכליים, שדות חקלאיים משאבי טבע שעוברים בקיבוץ כגון נחל וכדומה. הקיבוץ אף מנהל את המשאב האנושי ככוח עבודה (חבריו), זאת בשונה מהמודלים הקהילתיים אליהם התייחסה אוסטרום.
- התאמה פרופורציונלית בין עלויות לתועלות. חלוקה למקומות עבודה בין חברי הקיבוץ יכולה להיות בסיס לתשלום לא הוגן מול התועלת הכלכלית לאור העיקרון המקורי שהנחה אותם: כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו. השוויוניות שהיתה בעת הקמתם קרסה עם השנים ותרמה לתהליכי הפרטה של הקיבוצים. על פי הערתה של אוסטרום: "חוסר הגינות הוא רעל למאמץ הקבוצתי".
- הסדרים לבחירה קולקטיבית. הקיבוץ מתנהל עד היום באופן המאפשר לחבריו לקבל החלטות משותפות כך שהם חלק מתהליך ההחלטות.
- מוניטור – מעקב. ניהול של נחלת הכלל בעל רגישות לתופעת הטרמפיסט והרס אקטיבי. קיים צורך במעקב שוטף לוודא שהאינטרס הציבורי קבוצתי אכן נשמר. בדוגמה הקיבוצית, סוגית הזדקנות האוכלוסייה היוותה אתגר משמעותי שאף גרם לקיבוצים לפשיטת רגל. בעקבות המשבר, הקיבוצים מכרו חלקים מהנכסים הכלכליים המשותפים על מנת לממן חובות שבחלקן נבעו מהאוכלוסיה המזדקנת שכבר אינה יכולה לעבוד במקביל לנטישת צעירים שלא רצו לשאת על גבם את העול הכלכלי המשותף (חובות) והעדיפו לבנות את עתידם הכלכלי בנפרד מהקבוצה. דוגמה זו מדגישה את הקושי בתכנון ארוך טווח לעומת קצר טווח. תופעת הטרמפיסט בהקשר זה מתאימה תיאורטית, למצב לפיו מתקבלים חברים זקנים הישר לבתי אבות מסובסדים ע"י שאר חברי הקיבוץ מבלי להשקיע את שנות העבודה הנדרשות קודם לכן.
- סנקציות מדורגות. לא לתת עונשים משמעותיים, בפרט לא בהתחלה. לעיתים, שיחה או תזכורת קלה מספיקים. אבל, עונשים משמעותים צריכים להיות אפשריים למקרים הנדרשים. סנקציות הינן כלי חשוב לניהול הקבוצה ומשאביה. בהקשר הקיבוצי, אסיפת חברים דנה בנושאים הקשורים לחיי הקהילה ולניהול הנכסים המשותפים – חריגה מכללי הקהילה גררה עונשים עד כדי סילוק חברים. דוגמת הקיבוץ אכן מורכבת מאחר שהיא מעבר לניהול משאב משותף וכוללת גם ניהול חיי התושבים עצמם כקהילה. השימוש בסנקציות ולחץ קבוצתי/חברתי מהווה איום על התנהגות חברי הקיבוץ ודרבון להתנהגות ראויה על פי כללי הקבוצה, ואולם, קיים גם סיכון ללחץ חברתי על אינדיבידואלים החושבים באופן שונה מהקבוצה.
- מנגנונים לניהול הסכמות. אפשרות לנהל קונפליקטים בתוך הקבוצה שהחברים יחושו בהגינות התהליך. בתוך הקיבוצים ישנם מנגנונים רבים לניהול חיי הקהילה ומשאביה. ישנה אסיפה כללית וועדות ניהול שונות. חלק מהקונפליקטים מתנהלים באופן פנימי ואם אינם נפתרים שם הרי שהמערכת המשפטית הרגילה החיצונית פתוחה בפניהם כמו בפני כל אזרח.
- לאפשר לקבוצה לנהל את ענייניה בעצמה . סביר שחוקים חיצוניים לא יאומצו. חברי הקיבוץ מנהלים את העניינים בעצמם בכל הקשור לניהול חיי הקהילה והכלכלה. אולם, בעת "משבר הקיבוצים"*, הם נאלצו לפנות אל הממשלה לתמיכה כלכלית והסדר חובות.
- לקבוצות המהוות חלק ממערך חברתי גדול יותר, צריך תיאום מסודר ביניהם. עקרון רלוונטי הוא אחריות רגולטורית לארגון הנמוך בשרשרת ולא להיפך, כך שהניהול הוא מלמטה למעלה ולא להיפך. במקרה הקיבוצים ישנו ארגון גג : התנועה הקיבוצית, באמצעותו מתנהלים נושאים הקשורים לקיבוצים לרבות בנוגע לניהול משאבים כלכליים משותפים כגון מפעל תנובה** שהוקם בשנת 1926 כאגודה שיתופית חקלאית בבעלות 620 אגודות שיתופיות של קיבוצים ומושבים. כמו כן היו דוגמאות לקיבוצים מבוססים שתמכו בקיבוצים במשבר. אולם, ניכר שבדוגמה הישראלית, החלטות לגבי הסדרים כלכליים משמעותיים אל מול הממשלה והבנקים בעת "משבר הקיבוצים" התקבלו ע"י נציגי התנועה הקיבוצית והאיזון לכך היה שכל קיבוץ נדרש לקבל החלטה עצמאית האם הוא הצטרף להסדר.
* משבר הקיבוצים מתייחס למשבר כלכלי החל בתחילת שנות השמונים והתעצם לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985. המשבר התאפיין בצבירת חובות גדולים מצד הקיבוצים ובכושר החזר נמוך. בחלק מהקיבוצים נוצרו גם משברים חברתיים ודמוגרפיים. בשנים 1989 ו-1996 חתמו ממשלת ישראל, הבנקים והתנועות הקיבוציות על הסדר הקיבוצים, שני הסדרי חוב שנועדו לסייע בפתרון המשבר.
**רקע לגבי תנובה: תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ. החברה מחזיקה בנתח שוק משמעותי בתחום ייצור חלב לשתייה, מוצרי חלב ושיווקם. ב-1988 הוכרזה כמונופול בתחומים אלה. תנובה בולטת גם בתחום מוצרי הבשר, הביצים והמזון הקפוא. בשנת 2008 נמכרה תנובה לקבוצת משקיעים בראשות קרן אייפקס הבריטית. במאי 2014 הוסכם שקרן אייפקס תמכור את חלקה בתנובה (56%) לחברת ברייט פוד, תאגיד סיני בבעלות ממשלתית, לפי שווי חברה של 8.6 מיליארד ש"ח, עסקה שהושלמה במרץ 2015.
לסיכום
תרומתה המשמעותית ביותר של פרופ' אוסטרום הייתה במחקריה שהראו שבחלק מהמקרים מתאפשר ניהול משאבים משותפים ע"י קבוצת האנשים המשתמשים שהוא יעיל יותר מניהול ממשלתי חיצוני, ואחראי יותר מניהול לפי שוק חופשי. היא הדגישה את התנאים שמגדילים את הסיכוי של קבוצות להתנהל ביעילות ולאורך זמן (שמונה עקרונות הליבה), המתבססים על תשתית של אמון בין חברי הקבוצה ותקשורת טובה.
דוגמה קלאסית לכך הייתה מחקר השדה שלה בכפר שוויצרי שבו חקלאים מטפלים בחלקות פרטיות לגידולים חקלאיים, אך חולקים אחו משותף כדי לרעות את פרותיהם. בעוד שזה נראה מודל מושלם כדי להוכיח את תיאוריית הטרגדיה של נחלת הכלל, אוסטרום גילתה כי במציאות אין בעיות עם רעיית יתר. הסיבה לכך היא הסכמה משותפת בין תושבי הכפר שמותר לרעות יותר פרות באחו במהלך החורף – כלל שראשיתו בשנת 1517 ומוכיח שהקהילה מתנהלת לאורך מאות שנים ומשאביה אינם מתכלים.
בחרתי להשתמש בדוגמה המקורית הישראלית והמעניינת של הקיבוצים ביחס לשמונת העקרונות של אוסטרום. על פניו, הקיבוצים עומדים ברוב רובם של הכללים הללו, אולם, המשברים הכלכליים אותם חוו כחלק ממשברי המדינה כגון שנות האינפלציה וויסות מניות הבנקים, הביאו לפשיטת רגל והסדרים כלכליים של מרבית הקיבוצים.
משברים אלה מעמידים בסימן שאלה את היכולת הקהילתית של הקיבוצים בישראל להתנהל באופן מאוזן עם משאביהם לטווח הארוך בדומה לכפר השוויצרי המנהל את משאביו מזה מאות שנים מבלי לכלותם.
מציע לבחון התיאוריה גם על רקע דוגמא שלילית.
נניח בחברה הישראלית בה יש תת קבוצות / שבטים שאינם חולקים בנטל בתחומים מסויימים או מוקצים להם משאבים פריוולגים.
אכן כדי לקיים שיתופיות סבירה, נדרש אמון, כלומר הכירות בין חברי הקהילה. זה אפשרי ברמת כפר, אבל לא סקלבילי. אמון ברמת מדינה או עיר או כפר גדול של 2000 תושבים לא נראה לי אפשרי.
הקיבוצים היחידים ששרדו כקיבוץ מקורי נשענו על מזלם שהמפעלים שלהם המשיכו לפרנס את הישוב.
משבר הקיבוצים נבע קודם כל מתנאים חיצוניים להם באנפלציה גבוהה שאוכלת הון ומגבירה חובות, באשר רכזי הקיבוצים לא היו מוכשרים להבין שהם הורסים את כלכלת הקיבוץ בהתנהלותם הפיננסית.
לכן בעיני הסוגיה היתה ונותרה, האם טבע האדם מכיל ותומך או תחרותי השואתי, כפי שרואים על פני השטח, כולל ביוזמת הקומוניזם הרוסי והסיני.
אופירה המופלאה ❤️
תודה על המאמר הזה!
הבעיה עם משאבים משותפים היא שללא התארגנות יהיה ניצול יתר של המשאב. במיוחד כשמדובר בקבוצה גדולה של אנשים, שאינם מכירים זה את זה.
מאמרו המפורסם (והישן) של Demsetz על זכויות רכוש, מדגים יפה פתרון לטרגדיית המשאב המשותף, אצל שבט שחיו מצייד. בעקבות סחר בפרוות עם העולם שבחוץ, הם החלו לצוד הרבה יותר, והיה חשש שאוכלוסיית הצייד תידלדל יתר על המידה. מה עשו? הם חילקו את אזור הצייד שלהם לשטחי ציד לפי משפחות. כך הקטינו את מספר השחקנים פר משאב משותף, והגדילו את האחריות האישית של כל אחד.