מאמר זה מציג פרשנות אישית וייחודית לסיפור גן העדן כסיפור אמוני, סיפור אשר נועד לספק הסבר לאמונה של האדם באל.
הסיפור המקראי בכללותו עוסק בחיים הללו, ולא בעולם הבא, אולם דמות האל הנצחית מהווה עמוד תווך בסיפור, לא רק כגיבור הראשי, אלא כגורם המניע את החיים עצמם, כסיבה לחיים.
הפרשנות במאמר זה מתייחסת לתפקידו של סיפור גן עדן, כחלק מהסיפור התנ"כי כמכלול, מתוך הבנת חשיבותו של הסיפור עצמו. נשים עצמנו בעמדת התסריטאי ונפענח את המסר של הסיפור עצמו. לא נעסוק בעמדת ההיסטוריון או איש הדת, וגם לא בעמדת הבמאי והמפיק. המשמעות היא, שלא נעסוק בפרטים הקטנים והמשמעות שלהם, אלא במשל, במסר של הסיפור ככללותו, ובתפקידו של סיפור גן העדן במכלול הזה.
א. אלוהים קיים
בסיפור הבריאה (בראשית א'), אשר קודם לסיפור גן העדן, המילה "אלוהים" מופיעה כמעט בכל פסוק. יוכי ברנדס, בספרה "כשאלוהים היה צעיר", מסבירה את החזרתיות הזאת כהצהרת כוונות – חזרתיות מכוונת, אשר נועדה לפתוח את הסיפור המקראי כולו בהצהרה ברורה וחד משמעית: יש אלוהים! אלוהים הוא הגיבור הראשי של הסיפור המקראי ושל החיים עצמם.
אולם, למי נועד סיפור הבריאה (לא הבריאה לכשעצמה, אלא סיפור הבריאה)? למי נועד הסיפור המקראי? בפני מי המספר מצהיר על קיומו של האל? ומדוע יש צורך בכלל לספר את הסיפור? הרי יכול היה לברוא עולם מבלי לספר על כך. הצמחים והחיות, הרי, ממשיכים בשלהם מבלי לדעת, מבלי להכיר סיפור כלשהו. ברור, אם כך, שהסיפור מיועד לאדם. רק לבני אדם יש יכולת להבין סיפורים. האם יש לסיפור חשיבות של תיעוד? האם הסיפור נועד להלל ולשבח? האם הסיפור נועד לספק הסבר? להעביר מסר?
ב. סיפור גן העדן
סיפור גן העדן מתואר בבראשית, פרקים ב' וג'. בתחילתו של הסיפור אלוהים בורא את האדם, אחר כך נוטע גן בעדן ומניח שם את האדם, ולאחר מכן מצמיח עצים בגן עדן, כולל עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. כלומר, בורא את האדם, ואחר כך בונה לו את התפאורה:
ח. וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
מה קורה אחר כך? אלוהים מצווה על אדם לא לאכול מעץ הדעת ומאיים עליו בעונש מוות. עונש אשר מאוחר יותר אלוהים אינו מקיים (האמנם? מדוע?)
טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.
בין לבין אלוהים מחפש לאדם חֶבְרָה, ובורא לו אישה מצלעו. מדוע חשוב לקורא לדעת שהאישה נבראה מצלע האדם? כיצד זה תורם לסיפור עצמו?
אלו סוג השאלות אשר נשים לב אליהן מנקודת המבט של התסריטאי (לא מדוע האישה נבראה מצלע האדם, אלא מדוע זה מרכיב חשוב בסיפור). הסיבה מופיעה בצמוד לסיפור, הסיפור נועד לספק הסבר. האישה נלקחה מצלע האדם ולכן הם כבשר אחד. אלוהים קורא לה "אישה" כי מאיש נלקחה. הסיבות הללו הן כרמז על מטרת הסיפור ככללותו – לספק הסבר.
חלק זה בסיפור יכול להסביר גם מדוע האיסור לאכול מפרי עץ הדעת, אשר אלוהים ציווה את האדם לבדו, חל גם על האישה (כפי שנראה בהמשך).
כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.
כעת יש לנו אדם, לאדם יש אישה (רק לאחר הגירוש מגן עדן אדם קורא לה "חוה"), ובבראשית פרק ג' יש לנו גם נחש. הנחש מפתה את האישה לאכול מפרי עץ הדעת, האישה מפתה את אדם, וכתגובה – אלוהים מעניש אותם ומגרש אותם מגן העדן.
נוכל לשאול, למשל, מה תפקידו הסיפורי של הנחש? יש המפרשים את הנחש המקראי כיצר הרע, ויש המתייחסים אליו כנחש של ממש, אולם ברור כי הנחש בגן העדן איננו אותו בעל חיים אשר אנו נתקלים בו לאחר מכן (ולא רק בגלל עונשו ללכת על גחונו, גם כוח הדיבור נלקח ממנו). לנחש יש תפקיד בסיפור גן העדן, שאינו חוזר על עצמו לאחר מכן – הנחש מייצר תפנית בסיפור. הוא מסביר את ההחלטה הפתאומית של האישה לאכול מפרי עץ הדעת. הוא ממלא את תפקיד הדעת! ולאחר שאדם והאישה אכלו מעץ הדעת, אין צורך עוד בתפקיד זה.
א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.
ג. עץ הדעת טוב ורע
אלוהים אוסר על אדם לאכול מעץ הדעת, ומאיים עליו במוות: "כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת". הנחש, בפתותו את האישה, מיידע אותה שהאיום הוא איום שווא: "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן", ואכן, אדם וחוה אוכלים מפרי עץ הדעת ונשארים בחיים. כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזו? האם האיום היה איום שווא?
בניסיון להבין מה אירע שם בגן, ומדוע אירע כך ולא אחרת, נכתבו פרשנויות שונות, ועדיין הסיפור תמוה. הפרשנות במאמר זה מתייחסת לסיפור עצמו –מדוע הסיפור מסופר כך ולא אחרת. הנחש, כאמור, מספק הסבר לתפנית שחלה בסיפור, ועל מנת שתהיה תפנית הוא נזקק לערמומיות "וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים". אלוהים לא מאיים לשווא. התוצאה של אכילה מפרי עץ הדעת היא אכן מוות. הנחש מתמרן את האישה להאמין שהאיום הוא לשווא על מנת שתאכל מהעץ, על מנת שיהיה לנו סיפור. האכילה מעץ הדעת אכן ממיתה את האדם, אך לא באופן מיידי. אדם וחוה מגורשים מגן עדן, ובכך הם מגורשים מחיי נצח! כלומר, הסיפור מספק הסבר לסופיות החיים! מספרים על אדם הראשון שהוא חי שנים ארוכות (כאלף שנה), כך שהאיום על סופיות החיים אינו נשמע מאיים כל כך. אולם, הסיפור הזה אינו מיועד לאדם הראשון, אדם הוא דמות בסיפור. הסיפור הוא בשבילנו.
האכילה מעץ הדעת מביאה לגירוש מגן עדן, לגירוש מחיי נצח. אם כך, מדוע העץ האסור נקרא "עץ הדעת טוב ורע"? מדוע לא "עץ המוות" או "עץ הסופיות"? הסיבה היא שאדם וחוה לא רק ימותו בסופו של דבר, הם גם יודעים שזה מה שיקרה. המוות אינו מגיע באופן מיידי. מה שמגיע באופן מיידי זו הדעת, ההבנה שלחיים האלה יש סוף. ההבנה הזאת מהותית לקיום האנושי. יצורים חיים אחרים לא מודעים למוות, האדם כן.
אם כך, עץ הדעת טוב ורע, פירושו:
1. חיים סופניים – מות תמותון, האדם (בני האדם) ימות בסופו של דבר, והאיום הקיומי על חייו מייצר מאבק הישרדות מתמיד. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ", "בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ". מאבק ההישרדות של בני האדם אינו רק מאבק על פרנסה, החיים על פני האדמה כרוכים גם בחיים חברתיים עם מבני שליטה וכללי מוסר חברתיים. עץ הדעת טוב ורע מספק הסבר לחיים עצמם.
2. ידיעה שהחיים סופניים – מעבר להשלכות היום יומיות של חיים סופניים, האדם יֵדַע שלא משנה כמה יילחם, לא משנה כמה יאבק למען הישרדותו, בסופו של דבר המוות יגיע. ומה אדם יכול לעשות כדי להתמודד עם הצרה הזאת, עם האיום הקיומי הכי בסיסי בחייו? הוא יפנה לאלוהים, לנחמה, לנצחיות הנשמה. המודעות למוות מייצרת לאדם את הצורך באלוהים, היא הבסיס לקשר בין אדם לאלוהים.
ד. הגישה הקיומית
כיצד אדם מתמודד עם איום על חייו? "הילחם", "ברח" ו"קפא" – אלו 3 תגובות פיזיולוגיות אינסטינקטיביות לנוכח איום קיומי מיידי. ואולם, בני אדם מגיבים באופן דומה, גם לנוכח איומים שאינם מידיים. האיום של המוות, אשר יגיע בסופו דבר, הוא האיום הבסיסי אשר כולנו ניצבים מולו. זהו לא רק איום, זו וודאות.
האדם נלחם בכל הדרכים שברשותו כדי לשרוד בחיים האלו, כדי להאריך את חייו ככל יכולתו. האדם פועל כך גם באופן אינסטינקטיבי (כי אילו לא היה פועל כך, בדרך של ברירה טבעית, המין האנושי לא היה ממשיך להתקיים), וגם באופן מודע. ואולם, במלחמה הזו האדם יפסיד בסופו של דבר. זהו האבסורד הקיומי – "הילחם" היא אסטרטגיה שנועדה לכישלון. אם כך, כיצד "יברח" האדם ממותו הוודאי? דרך אחת לברוח היא על ידי הסחת דעת. האדם מעסיק את עצמו ללא הרף ולא חושב על המוות. זו לא בריחה מהמוות עצמו, אלא בריחה מהמודעות למוות. דרך נוספת לברוח מהמוות הוודאי, היא לבטל אותו! כיצד אדם מבטל את המוות? על ידי אמונה בהישארות הנשמה, על ידי חיבור למשהו נצחי, על ידי התקרבות לאל. בדרך הזו האדם לא מבטל את מותו בחיים הפיזיים, אך מותו הפיזי כבר לא מהווה איום כל כך גדול. יש עולם הבא, יש המשכיות.
ה. עץ החיים
הכתוב מבדיל בין עצי-הגן לבין העצים שבתוך הגן. בתוך הגן מתוארים שני עצים: עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. אלוהים מצווה על אדם לא לאכול מעץ הדעת, פן ימות, אבל לא כתוב שהוא אוסר עליו לאכול מעץ החיים! רק אחרי שאדם והאישה אכלו מעץ הדעת, ישנה התייחסות לעץ החיים: אלוהים מביע חשש שעכשיו, אחרי שהאדם אכל מעץ הדעת ויודע כמותו טוב ורע, אם יאכל גם מעץ החיים – יחיה לעולם. האם זה כל ההבדל בין בני אדם לאלוהים, חיי נצח?
כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
לעץ החיים יש נופך מסתורי בסיפור. יש לו הסבר קבלי, ישנם ניסיונות שונים לתת לו פרשנות, אבל אין הסבר משכנע לעצם הימצאותו בסיפור. מה תפקידו הסיפורי?
אפשר להסתכל על עץ הדעת כמו רעל, ועל עץ החיים כמו חומר שמנטרל את הרעל (כמו תרופה). אלוהים לא אסר על אדם לאכול מעץ החיים, כי כל עוד אדם לא אכל מעץ הדעת, זה לא משנה. ממילא בגן עדן אדם וחוה היו חיים לנצח! המשמעות של גן עדן היא חיי נצח!
ביום שבו אדם אכל מעץ הדעת, נגזר עליו למות. אדם וחוה מגורשים עכשיו מגן עדן, מגורשים מחיי הנצח, ומחכים להוצאה להורג שתגיע יום אחד. ועתה, אם יאכלו מעץ החיים, זה ינטרל את הרעל, ינטרל את העונש והם יישארו חיים לעולם. ואם כך, מה הטעם בסיפור? אבל כאמור בסיפור, אדם ואשתו גורשו מגן העדן ולא אכלו מעץ החיים. אם כך, מה הטעם לספר לנו על עץ החיים מלכתחילה? בשביל מה נדרש עץ חיים אשר מנטרל את הרעל ומבטל את גזר דין המוות של עץ הדעת, אם כל הרעיון של הסיפור הוא להסביר את הסופניות של החיים?
ההסבר הוא שעץ החיים הוא סמל. הוא אנטי-מוות. שני העצים קשורים זה בזה. יצרת עץ דעת – יצרת עץ חיים. עץ החיים מהווה אמת-מידה לשאוף אליה. עץ החיים הוא הנצח שאין לאדם! אין משמעות למודעות למוות, ללא ההשוואה לחיי נצח. אין משמעות לחיים על פני האדמה, בלי גן עדן של חיי נצח לשאוף אליו. בלי הסיפור של גן עדן ועץ החיים, בלי לשים מול העיניים את האפשרות של חיי נצח, האדם לא יוכל באמת להבין מה זה מוות. אין עץ דעת ללא עץ חיים.
ו. סיכום – גן עדן כסיפור אמוני
מכל היצורים החיים, רק האדם לבדו מספר סיפורים. מכל היצורים החיים, רק האדם לבדו מודע לסיפור חייו ומותו, ומחפש להבין את משמעותו. הסיפור המקראי כמכלול נועד לספק לנו, בני האדם, הסבר לחיים הללו, כאשר בהסבר הזה הדמות האלוהית מהווה עוגן, עוגן בסיפור ועוגן בחיים.
יש מפרשים אשר טוענים כי סיפור גן עדן נועד להסביר מדוע אנחנו סובלים בחיים הללו. האם על אכילת פרי עץ הדעת, או יותר מזה, על כך שאדם וחוה עברו על האיסור האלוהי כאשר היו חסרי דעת, מגיע לכל האנושות עונש בלתי מתפשר של סבל נצחי לכל הדורות?
מאמר זה מציע הסבר אחר לסיפור גן עדן. סיפור הבריאה פותח בהצהרה ברורה "יש אלוהים", וסיפור גן עדן מספק הסבר לקשר שבין האדם לאל. הקשר הזה נובע מהמודעות של האדם לחייו ולמותו. זהו סיפור המסגרת של הסיפור המקראי כולו. עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים הקשור אליו בעבותות, לא נועדו להסביר את הסבל, אלא את הרציונל העומד מאחורי האמונה באל.
אדם אכל מפרי עץ הדעת ולכן כמה לעץ החיים. האדם מודע למוות, ולכן כמה לאלוהים. זו המשמעות של סיפור גן עדן – זהו סיפור אמוני המסביר את הקשר הייחודי בין האדם לאל.
אני סבור שהפרשנות של עונש האכילה מעץ הדעת אחרת. "כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת".
נאמר במפורש ביום אכלך ממנו מות תמות והמשפט מנוסח כך שניתן להבין שימות מיד. אין צורך להמתין להחלפת מנגנון החיים של אדם כאינסופי למנגנון שמשמיד את עצמו. כאשר הוא אוכל מעץ הדעת, האדם הקודם נטול הדעת מת, והמודל החדש של האדם המודע נולד.
תודה!
ישנם סוגים שונים של פרשנויות. אני בוחרת לפרש את הסיפור בהקשר הרחב שלו. כלומר – קודם מדוע יש סיפור, ורק א"כ כיצד הפרטים משתלבים במטרה הזו.
מה המטרה הכללית שאתה מזהה לסיפור?