בעיית הטרמפיסט היא תופעה חברתית שבה אנשים "תופסים טרמפ" על חשבון אחרים שמשקיעים ומתנדבים למען מטרה משותפת, בעוד הם נהנים מהתוצרים בלי להתאמץ. מאחורי ההתנהגות הזו עומדת מחשבה רציונאלית אנוכית: "אם אחרים מתאמצים, בשביל מה שאתאמץ גם אני?" או "אם אחרים משתמטים, למה שאני אתאמץ?" התוצאה של חשיבה רציונאלית זו היא שאנחנו יכולים להגיע למצב שבו כולם ישתמטו (יעדיפו לתפוס טרמפ על חשבון אחרים), ולא נצליח להוציא לפועל את המטרה המשותפת. במאמר זה נבחן האם "סרבני חיסונים" (שלהלן ייקראו "אנשי-החופש"), ובהתייחס באופן ספציפי לתרכיב רנ"א שליח לנגיף הקורונה, מתנהגים כטרמפיסטים.
א. דוגמה – מדורת ל"ג בעומר
מה הרעיון הכלכלי שעומד מאחורי בעיית הטרמפיסט?
בעיית הטרמפיסט היא גרסה של דילמת האסירים, והרעיון שעומד מאחוריה הוא שישנם מצבים בהם ללא התארגנות, ולמרות שאנשים מתנהלים באופן רציונאלי – נקבל פתרון שאינו יעיל חברתית.
ניקח לדוגמה מדורת ל"ג בעומר. נניח קבוצה של חברים שמתכננים מדורה, ולצורך כך נדרשים מתנדבים שיביאו קרשים למדורה. כל אחד מהחברים רוצה ליהנות ממדורה משותפת, אך אינו רוצה לסחוב קרשים בעצמו (זה כבד, מלכלך וגוזל זמן). הבעיה היא שאם כל אחד יעשה את השיקול הרציונאלי הזה, לא יהיו קרשים למדורה ולא תהיה מדורה.
נניח, לשם המחשה, 2 חברים שמארגנים מדורה, ונציג את התועלות שלהם מהמדורה בטבלה הבאה:
המספרים בטבלה מייצגים תועלות נטו של שני החברים מהמדורה (בקיזוז העלות של סחיבת קרשים). המספר בצד שמאל מייצג את התועלת של חבר 1, והמספר בצד ימין מייצג את התועלת של חבר 2. המספרים נבחרו כך שימחישו את בעיית הטרמפיסט:
> בהנחה שחבר 2 לא מביא קרשים, גם חבר 1 לא יביא קרשים (תשלום 0 גבוה יותר מתשלום 1-). "אם אני סוחב לבד קרשים, המדורה תהיה קטנה וההנאה ממנה לא שווה את המאמץ של סחיבת הקרשים".
> בהנחה שחבר 2 מביא קרשים, גם אז חבר 1 לא יביא קרשים (תשלום 2 גבוה יותר מתשלום 1). "אם חבר 2 ממילא סוחב קרשים, אני יכול ליהנות מהמדורה גם מבלי להתאמץ".
אותם שיקולים גם עבור חבר 2.
התוצאה המתקבלת היא (0,0). שני החברים לא יביאו קרשים ולא תהיה מדורה כלל!
מדוע זאת בעיה? כיוון שזהו פתרון לא יעיל! הרי אם היו מתארגנים יחד להביא קרשים, היו יכולים לשפר את המצב של שניהם (1,1).
ב. פתרון לבעיית הטרמפיסט
ישנם כל מיני פתרונות לבעיית הטרמפיסט, אשר ניתן גם לשלבם יחד:
1. אכיפה חיצונית – כל מי שמשתתף במדורה חייב להביא קרש אחד. מי שלא מביא קרש לא משתתף.
2. תשלום – אוספים סכום כסף מכולם תמורת ארגון המדורה.
3. אכיפה פנימית (לחץ חברתי) – מי שלא מביא קרשים למדורה, חבריו "יעשו לו פרצופים" והוא ירגיש פחות נוח להיות במדורה, ואולי גם יחשוש שלא יזמינו אותו למפגשים אחרים.
4. הנדסת תודעה – שימו לב שהטרמפיסט מתנהג באופן רציונאלי. כלומר, הפתרון הבלתי יעיל התקבל תחת הנחה של התנהגות רציונאלית. אם נוכל להשפיע על האנשים באופן מניפולטיבי לנהוג באופן לא רציונאלי, נוכל להגיע לפתרון היעיל חברתית! ננקוט למשל בתעמולת הפחדה: "מי שלא מביא קרשים למדורה חשוף לזעמו של אל המדורות! אל תקחו את הסיכון, הביאו קרשים ואל המדורות ישמור עליכם!"
מדוע הפתרון האחרון מרגיש לנו בלתי מוסרי?
התשובה היא שבהנדסת תודעה ניתן לכפות לא רק פתרון יעיל, אלא כל תוצאה שהיא, וחמור מכך – יש כאן פגיעה בחירויות אדם בסיסיות.
ג. טענה – סרבני חיסונים מתנהגים כטרמפיסטים
הקטע הבא הוא ציטוט של ח"כ ד"ר עופר כסיף, מתוך עיתון גלובס, 21.02.2021:
"סרבני החיסונים מתנהגים כטרמפיסטים מובהקים ומזיקים לכולנו. הסרבנים נהנים מיתרונות החיסון אך מסרבים לשלם עבורו – במאמץ, בזמן ובעיקר בלקיחת סיכון מזערי אל מול סכנת ההדבקה . אותם סרבנים נהנים מהתחסנות של אחרים המקטינה באופן משמעותי את שיעורי התחלואה והמוות בחברה ככלל – וזאת מבלי שנקפו אצבע כדי לתרום לכך."
ח"כ כסיף מתאר את הנרטיב של השלטון ושל משרד הבריאות, ש"סרבנות חיסונים" נובעת מבעית הטרמפיסט. בבחינת התנהלות השלטון ניתן לראות שבתקופת "מגפת הקורונה" הופעלו שלל השיטות על מנת להגיע לפתרון היעיל למניינם (חיסון עדר):
1. אכיפה חיצונית – כפיית בדיקות/זריקות, הדרה מהמרחב הציבורי (תו ירוק).
2. תשלום – אובדן פרנסה, תמריצים להתחסן.
3. אכיפה פנימית – לחץ חברתי ("אני רוצה שההורים יריבו ביניהם…" כפי שאמר רוה"מ לשעבר נפתלי בנט).
4. הנדסת תודעה – תעמולת הפחדה בלתי פוסקת.
ד. האם "סרבנות חיסונים" אכן נובעת מבעיית הטרמפיסט?
אראה להלן ש"סרבנות חיסונים", או ליתר דיוק "הבחירה של אדם לא להזריק לגופו חומרים שעלולים להזיק לו", אינה נובעת מבעית הטרמפיסט. יתרה מזאת, ההתייחסות לאנשי-חופש כטרמפיסטים, ועצם השימוש במילים "סרבני חיסונים" היא חלק בלתי נפרד מתעמולת התודעה, אשר נועדה לכפות באופן מניפולטיבי תוצאה שמשרתת את הכופים ולא את החברה.
ד.1. אין מדובר בבעיית הטרמפיסט
תנאי הכרחי לקיומה של בעיית הטרמפיסט הוא שישנה מטרה משותפת אשר מהווה פתרון יעיל חברתית. בהקשר של תרכיב הרנ"א שליח ("חיסון הקורונה" למניינם, ולהלן "תרקיב". החלפת האות "כ" באות "ק" נועדה להמחשת ההשפעה של השימוש במילה על התפיסה המחשבתית), הפתרון היעיל, לכאורה, הוא חיסוניות עדר.
ואולם אנשי-החופש אינם שותפים לטענה שהתרקיב יכול להביא לחיסוניות עדר. למעשה, אנשי-החופש אינם שותפים לטענה שמדובר בחיסון! אנשים רבים שקיבלו את התרקיב (גם כאלה שקיבלו 3 מנות או יותר) חלו והדביקו אחרים. ואם התרקיב אינו מחסן מפני מחלה – האם נכון לקרוא לו חיסון? ואם התרקיב איננו חיסון, כיצד הוא יכול להביא לחיסוניות עדר?
נמחיש זאת באמצעות משחק טבלה. תרשים 2 ממחיש את טענת הח"כ כסיף, ותרשים 3 ממחיש את עמדתם של אנשי-החופש.
בתרשים 2 נבחרו תשלומים שמתאימים לתיאור בעיית הטרמפיסט. כלומר, תשלומים עבורם הפתרון היעיל הוא שכולם ייקחו התרקיב (מתוך הנחה שציות מוביל לחיסוניות עדר), אולם מכיוון שלקיחת התרקיב כרוכה בעלות (זמן, מאמץ, תופעות לוואי זניחות), הטרמפיסט יסרב לקחת את התרקיב. במקום התועלת שיכולנו לקבל מפתרון יעיל (5,5), אנו מקבלים תוצאה של סרבנות (10-, 10-), ולכן יש לנקוט באמצעים של אכיפה על מנת להגיע לפתרון היעיל חברתית.
בתרשים 3 נבחרו תשלומים שמתאימים לעמדת אנשי-החופש, על פיה, התרקיב גורם נזק, הוא אינו מהווה חיסון ולכן גם אינו מוביל לחיסוניות עדר. התוצאה של סירוב לתרקיב (0,0) מתאימה לגישת "אל תזיק", ואילו לקיחת התרקיב אין בה חיסוניות עדר והיא גורמת לנזק (15-, 15-).
הדוגלים בהצגה של בעיית הטרמפיסט יכולים לומר של"סרבני החיסונים" לא משתלם להציג את עמדתם האמיתית (כטרמפיסטים), על מנת שיוכלו להמשיך ולהתנהג כטרמפיסטים. ואולם, טענה זו ניתן להפריך בקלות על ידי משאל אנונימי! והרי, בבעיית הטרמפיסט, כל השחקנים יסכימו לאכיפת הפתרון היעיל. ולראייה, למרות הכפייה, ההדרה וההסתה כנגד אנשי-החופש (מתוך ניסיון לכפות את הפתרון "היעיל"), הללו לא סטו מעמדתם.
ד.2. סתירה – חוסר רציונאליות של "סרבני החיסונים"
אחת הטענות הרווחות של התעמולנים היא ש"סרבני החיסונים" אינם חושבים באופן רציונאלי. הם אף מכונים בשם "קונספירטורים", "משוגעים", "מכחישי מדע" וכאמור גם "סרבני חיסונים". אולם, עצם ההתייחסות לעניין כבעיית הטרמפיסט סותרת את הטענה הזאת! בתפיסה הכלכלית, התוצאה של בעיית הטרמפיסט מתוארת ככשל שוק ולא כהתנהגות לא רציונאלית. האכיפה, במקרה זה, נדרשת על מנת להביא לפתרון יעיל חברתית, ולא כדי להתמודד עם אנשים אשר איבדו אחיזה במציאות.
הסתכלות מפוכחת על המציאות מעידה בדיוק את ההפך. אנשי-החופש הם אלו שבודקים דברים לעומק, וחושבים באופן רציונאלי. לעומתם, הצייתנים מונעים מתוך פחד וציות לסמכות.
ד.3. סתירה – חיסון יעיל ובטוח
עצם ההצגה של אנשי-החופש כטרמפיסטים, סותרת את הטענה של השלטון ומשרד הבריאות שהתרכיב "יעיל ובטוח". והרי אם היה בנמצא חיסון יעיל ובטוח, לא היה בנמצא אדם שהיה מסרב לקחת את התרקיב. נחזור לדוגמת המדורה – אם סחיבת קרשים למדורה לא היתה כרוכה במאמץ, החברים לא היו מתעצלים לסחוב קרשים והיו נהנים ממדורה! "אם לא כבד לי לסחוב קרשים ואני יכולה להניף אותם באצבע אחת – מה אכפת לי להביא קרשים למדורה?" אם "סרבנות חיסונים" נובעת מבעית הטרמפיסט, סימן שישנה עלות גבוהה ללקיחת התרכיב. כלומר, לא מדובר בחיסון יעיל ובטוח. עצם האמירה שמדובר בבעיית הטרמפיסט, חושפת את השקר של חיסון בטוח.
ה. סיכום
אנשי-החופש אינם טרמפיסטים, לא באופן מוצהר ולא באופן סמוי. הם רואים בתרכיבים הללו, ובמיוחד בתרכיבים הניסיוניים בטכנולוגיית רנ"א שליח, חומרים מזיקים לכלל האוכלוסייה. עובדה זו לבדה מבטלת את בעיית הטרמפיסט בהקשר הזה.
ההצגה השקרית של אנשי-החופש כטרמפיסטים מצד אחד, ולא רציונאליים מצד שני (ויחי האבסורד) – נועדה לתת לגיטימציה לשימוש בכל הטקטיקות האפשריות על מנת לכפות על אוכלוסייה רציונאלית טיפולים רפואיים בניגוד לרצונם.
